הרבעון השני של 2026 התאפיין במעבר הדרגתי ממערכות לחימה רחבות לניסיונות הסדרה מדיניים, אך ללא צמצום ממשי של האיומים.
ישראל וצה”ל המשיכו לפעול במקביל בחמש זירות: איראן, לבנון, סוריה, יהודה ושומרון ורצועת עזה. בחלקן ירדה עצימות הלחימה, אך במקומה התפתח מצב מורכב של חיכוך מתמשך, פעילות סיכול וניסיונות לייצר הסכמים שיציבותם עדיין מוטלת בספק.
בזירה האיראנית
בזירה האיראנית נחתם ביוני הסכם הבנות בין ארצות הברית לבין המשטר האיראני. ההסכם מתמקד בהפסקת הלחימה, בהבטחת חופש השיט במצרי הורמוז, בהקלה בסנקציות ובטיפול בתוכנית הגרעין.
עם זאת, הסכם ההבנות האמריקאי-איראני אינו כולל מגבלות מפורשות על מערך הטילים הבליסטיים ואינו מחייב את איראן להפסיק את תמיכתה בחזבאללה, בחות’ים וביתר ארגוני החסות. מבחינת ישראל, מדובר בהסכם חלקי: הוא עשוי להרחיק את הסכנה הגרעינית, אך מותיר בידי איראן את יכולת האיום האזורית ואת הכלים להפעלת לחץ עקיף על ישראל.
לבנון
בלבנון נמשך המתח שבין הלחימה לבין המסלול המדיני. למרות הפסקת האש שנכנסה לתוקף באפריל, חזבאללה חידש את התקפותיו, וצה”ל הרחיב את פעילותו בדרום לבנון ותקף מטרות ומפקדים בכירים בביירות. במהלך הרבעון נהרגו 26 חיילי צה”ל ונפצעו 46.
לצד הלחימה נחתם בסוף יוני הסכם מסגרת בין ישראל ללבנון, הכולל הכרה הדדית בריבונות, נסיגה ישראלית הדרגתית והתחייבות לבנונית לפרק קבוצות חמושות שאינן כפופות למדינה. זהו הישג מדיני משמעותי, אך יישומו תלוי ביכולתו המוגבלת של צבא לבנון להתמודד עם חזבאללה, ארגון חמוש, מאורגן ונתמך בידי איראן.
סוריה
בסוריה נשמר חיכוך בעצימות נמוכה אך קבועה. כוחות צה”ל התמודדו עם ניסיונות חדירה, ירי וניסיונות של גורמים הקשורים לחזבאללה ולכוח קודס להפעיל חוליות נגד ישראל. הזירה הסורית אינה כיום חזית מרכזית, אך היא ממשיכה לשמש מרחב נוח להתבססות, להברחת אמצעי לחימה ולהפעלת כוחות מקומיים בידי איראן.
יהודה ושומרון
ביהודה ושומרון נרשמה ירידה בפיגועים ובפעילות החבלנית העממית, כאשר יידוי אבנים נותר המתווה הנפוץ. אולם לצד הירידה הכמותית מתפתחת מגמה מסוכנת יותר: החרפת העימותים בין מתיישבים לפלסטינים. אירועי הצתה, פגיעה ברכוש, חסימת כבישים וכניסה לכפרים הביאו להקמת ועדות שמירה פלסטיניות מקומיות. התארגנויות אלו עלולות להפוך חיכוכים נקודתיים לעימותים מאורגנים ורחבים יותר.
ירדן
במקביל גברו ניסיונות הברחת הנשק מירדן, באמצעות רחפנים והסלקת אמצעי לחימה לאורך הגבול.
רצועת עזה
ברצועת עזה המשיך צה”ל לפעול לאורך “הקו הצהוב” ולפגוע בפעילי חמאס, ובהם מפקדים בכירים. במהלך הרבעון לא שוגרו רקטות מהרצועה, אך חמאס ממשיך לשמר את מנגנוניו ולהצטייד באמצעי לחימה.
במישור המדיני מסתמנת נכונות אמריקאית להתקדם לשיקום הדרגתי של אזורים בעזה המצויים תחת שליטה ישראלית ולהסתפק בפירוק חלקי של חמאס מנשקו. המשמעות היא שהוויכוח עובר מהשאלה כיצד להכריע את חמאס – לשאלה באילו תנאים ניתן לנהל את הרצועה כשהארגון עדיין מחזיק בכוח צבאי ופוליטי.
המגמה המרכזית ברבעון אינה סיום המערכה אלא שינוי אופייה. ישראל עוברת בהדרגה ממלחמה רב־זירתית גלויה למציאות של הסכמים חלקיים, נוכחות צבאית ממושכת וחיכוך מתמיד.
ההסדרים עשויים להפחית את האש בטווח הקצר, אך הם אינם מפרקים את מוקדי הכוח המאיימים: איראן שומרת על מערך הטילים והשלוחים, חיזבאללה נותר חמוש, חמאס ממשיך לשלוט במנגנונים בעזה, וביהודה ושומרון מצטברים נשק, אלימות וארגון מקומי.
לכן האתגר הישראלי אינו רק צבאי. הוא מחייב מדיניות כוללת שתדע להפוך הפוגות להסדרים יציבים, לפני שהזירות השונות ישובו ויתלכדו למערכה אחת.
פורסם לראשונה ב-זמן ישראל, 30.07.2026
