במשך שנים רבים ניסו לענות על השאלה מה המחיר שגובה מפעל ההתנחלות בגדה ממדינת ישראל, והצליחו להאיר רק במעט את “החור השחור” הזה. רובם ככולם התרכזו בעלויות הבנייה, התשתיות, הפיתוח, ההטבות המפליגות והביטחון. היום הבנתנו את האירועים האחרונים מחייבת אותנו להרחיב את גבולותיה של מערכת הגורמים הנכללים במחיר, ולהוסיף את מחירם של כלל המבצעים שניהלה ישראל נגד החמאס ברצועת עזה ב–15 השנים האחרונות, את מחיר ההפיכה המשטרית, ומעל הכל — את המחיר הכבד של ה–7 באוקטובר והמלחמה בעזה.
נפתלי בנט, שהיה מנכ”ל מועצת יש”ע, ושותפתו איילת שקד השיקו ב–2012 את “תוכנית ההרגעה” לסיפוח מלא של שטחי C, שהם 60% משטח הגדה. מאז, דרך עשרות הצעות חוק לסיפוח לאחר בחירתו של דונלד טראמפ לנשיא ארה”ב (2016), דרך “תוכנית ההכרעה” של בצלאל סמוטריץ’ (2017) ומאות הצהרות בשנה האחרונה על כיבוש עזה וסיפוח כל השטחים — ישראל בראשות בנימין נתניהו עסקה בתרחיש מדיני אחד: סיפוח הגדה.
כדי לספח את הגדה או את רובה, נדרשה ישראל ליצור את התנאים המתאימים. לכך נדרש זמן רב: זמן לגיבוש קואליציה בינלאומית בהובלת ארה”ב התומכת בסיפוח, זמן לשינוי המאזן הדמוגרפי, להשגת שליטה מרחבית, לנישול הפלסטינים ולהרחקתם ולקריסת הרשות הפלסטינית.
את הזמן הדרוש לשינוי ביקשה ישראל להשיג על ידי הקפאה של כל תהליך מדיני עם אש”ף. את ההקפאה סיפקו כל ממשלות ישראל מאז 2009, בראשות נתניהו וגם בנט, באמצעות אסטרטגיית הבידול. כלומר, חיזוק ארגון הטרור חמאס, והחלשת הרשות ואש”ף — הנציג הלגיטימי המוכר של העם הפלסטיני, לרבות על ידי ישראל. זה נעשה כדי למנוע את הקמתה של מדינה פלסטינית לצד ישראל, ולהפריד בין עתידה הפוליטי של רצועת עזה לעתידה הפוליטי של הגדה, על ידי סיפוחה המלא או החלקי לישראל.
במילים אחרות, זרקנו לפלסטינים את ה”עצם” של עזה, שכל גודלה הוא מאית משטחה של ארץ־ישראל, ומכרנו לעולם ובעיקר לעצמנו, שכעת הם יכולים “לכרסם” אותה עד תקבל צורה של סינגפור של המזרח התיכון. הסתרנו את העובדה שבכך אנו מייחלים שיעניקו לנו את השקט הביטחוני לחולל את השינויים הדרושים לסיפוח הגדה.
לפיכך, מאז 2009 ישראל לא ממש נאבקה בחמאס, ואִפשרה לקטארים להעביר לו מיליארדי דולרים שהעצימו את כוחו, התחמשותו ופריסתו מסביב לישראל. ומצד אחר, ישראל פגעה ברשות הפלסטינית בכל דרך — מדינית, כלכלית וביטחונית.
את הזמן ניצלה ישראל למהלכים מדיניים ואחרים. בתחום המדיני הושק ב–2020 “חזון השלום” של טראמפ, שעוצב על ידי נתניהו ועוזריו והיה חסר כל ערך מדיני בהיעדרם של הפלסטינים ושל רוב מדינות ערב והעולם מהתהליך ומאימוץ התוכנית. חשיבותו לישראל היתה בקבלת התמיכה של ממשל טראמפ בסיפוח הגדה בתום תקופת ההצעה, בשל הסירוב הצפוי של הפלסטינים. כמו כן, נחתמו “הסכמי אברהם” עם כמה ממדינות ערב כדי לעקוף את הסוגיה הפלסטינית.
לצד זאת ישראל השקיעה עשרות מיליארדים במפעל ההתנחלות. הרחיבה התנחלויות, אפשרה את בנייתם של המאחזים והחוות הלא חוקיים, השיקה תוכנית אב לתחבורה באיו”ש בעלות של 13 מיליארד שקלים, הלבינה עשרות מאחזים לא חוקיים, העבירה מענקים חסרי תקדים לרשויות היהודיות, מימשה תוכנית מים בגדה בעלות של יותר מ–2 מיליארד שקלים, החלה בבניית אזורי תעשייה חדשים, ובשום רגע לא נאבקה כנדרש בטרור היהודי נגד הפלסטינים.
מדיניות הבידול כשלה מול חמאס לא רק ב–7 באוקטובר. היא כשלה שוב ושוב שעה שישראל נאלצה לנהל עשרות מבצעים נגד הארגון במחיר של מאות הרוגים ועשרות מיליארדי שקלים. הכישלונות לא הביאו להתפכחות של הציבור, שחזר ובחר באדיקות ממשלות ימין קיצוני בכל 15 השנים האחרונות. היו אף רבים שהצדיקו את המחיר הזה תמורת המטרה של מניעת הקמתה של מדינה פלסטינית, מבלי להבין שהמבצעים היו רק הקדימון ל–7 באוקטובר מבחינת חמאס. הבידול נכשל גם בתחום המדיני: שום מדינה ערבית לא נטשה את פתרון שתי המדינות, להיפך. כך גם ממשל ג’ו ביידן, מדינות אירופה והאו”ם.
זה היה רק עניין של זמן עד אירועי ה–7 באוקטובר והמלחמה בעזה. נתניהו העצים את הכוחות הדתיים הקיצוניים בשני הצדדים: המשיחיים־לאומנים והחמאס. אלו התחזקו עד שחשו בנוח לפרסם תוכניות (כמעט זהות) להכרעת הצד השני באופן מלא. סמוטריץ’ פרסם כאמור את תוכנית ההכרעה ב–2017, וחמאס פרסם את תוכנית “אחרית הימים” ב–2019.
ב–2023 ראו שני הצדדים הזדמנות בכינונה של הממשלה החדשה. בעוד שסמוטריץ’ ובן גביר הגבירו ככל יכולתם את המתח עם הפלסטינים — כדי להביא לעימות בגדה שיאפשר לממש את תוכנית ההכרעה, החמאס ערך את הכנותיו בעזה ל”מבול אל אקצא”. ה–7 באוקטובר והמלחמה בעזה היו התוצאה של ההסלמה, בניצוחו של נתניהו שהיה זחוח, יהיר ועיוור לתוצאות מדיניותו.
המחיר הכבד הזה היה לשווא. כפי שכבר פרסמנו, מפעל ההתנחלות בגדה נכשל בהשגת מטרותיו הפוליטיות על ידי יצירת התנאים לסיפוח הגדה או רובה. גם בשטח C חלו שינויים דרמטיים בתקופה הזאת. ב–2010 שיעור המתנחלים מאוכלוסיית שטח זה עמד על 82%, והשנה הוא צנח ל–58%. שיעור המתנחלים מכלל אוכלוסיית הגדה לא עולה על 13%. השטח הבנוי הישראלי בשטח C עמד ב–2010 על 44% מכלל השטח הבנוי, והשנה הוא צנח ל–35%. 99% מהאדמות הפרטיות בשטח C הן בבעלות פלסטינית.
כישלון מתמשך זה תרם יותר מכל להולדתה של ההפיכה המשטרית. זו נועדה להציל את מפעל ההתנחלויות הכושל על ידי הכפפת המינהל האזרחי לסמוטריץ’, שפיצל את הסמכות והאחריות לביטחון באופן לא הגיוני בינו לבין שר הביטחון. לכך נוספו חוקים המנוגדים למשפט הבינלאומי, כמו חוק ההסדרה שבא לגזול אדמות פלסטיניות פרטיות, או שמנוגדים לרוח חוקי היסוד, כמו עילת הסבירות. שניהם נפסלו על ידי בג”ץ. אותו בג”ץ שהחלשתו וסירוסו עומדים בראש סדר העדיפות של מחוללי ההפיכה המשטרית.
לכן, את המחיר הכבד של כל המבצעים הללו, של ההפיכה המשטרית ושל ה–7 באוקטובר והמלחמה בעזה, יש להוסיף ל”חור השחור” של מחיר מפעל ההתנחלות. “חור שחור”, שאף שהמסה שלו קָטְנָה כפי שראינו, הוא שואב את מוסריותה, כלכלתה, ביטחונה ועתידה של החברה במדינת ישראל כבר 57 שנים.
כל יום שעובר ללא הקפאה של מפעל ההתנחלות וחתירה לפתרון מדיני, הוא יום נוסף שבו מפעל ההתנחלות מגדיל את המחיר הנתבע מהחברה בישראל — בעזה ובגדה, בגבול הצפון ובעוטף עזה, בירושלים ובכל פינה במדינה. אנו משלמים במישור הביטחוני, החברתי, המוסרי, הכלכלי, וביחסינו עם העולם כולו ובראשו ידידתנו ארה”ב. ללא הליכה לבחירות מוקדמות וכינונה של ממשלה בעלת מדיניות שונה אשר תפנה את ישראל לדרך חדשה, המחיר הזה יילך ויאמיר עד לקריסתה של ישראל שאנו מכירים.
הסקרים הפלסטיניים שקדמו למתקפה מראים: 2023 הייתה נקודת מפנה, ד׳׳ר שאול אריאלי, הארץ, 09.05.2024
באחרונה עלתה ברשת שאלת האמינות של סקרי דעת קהל פלסטיניים. ההנחה הרווחת בחברה הישראלית היא שכל הפלסטינים חושבים אותו הדבר כי הדבר שעליו הם חושבים הוא השמדת ישראל. דעת הקהל הפלסטינית לרוב אינה מעניינת את הציבור הישראלי, שספקן לגבי מהימנות הסקרים וכנות התשובות של הפלסטינים. הציבור הישראלי מגלה עניין בסקרים אלה רק כשממצאיהם מתקפים את עוינותו על הפלסטינים. כך למשל, סקרים שנערכו לאחר ה–7 באוקטובר ומצאו תמיכה גורפת של הפלסטינים במתקפת חמאס, זכו לתהודה רבה בתקשורת וברשתות החברתיות בישראל.
מעבר לנטייה הכמעט מיידית להגיב לממצאי הסקרים הללו בקריאה “אמרנו לכם”, כדאי שנשאל את עצמנו האם מעקב לאורך זמן אחר הסקרים עשוי לספק תמונה לגבי זרמי העומק בחברה הפלסטינית, ולגבי מידת ההשפעה של ישראל עליהם. האם הסקרים יכולים לחשוף שינויים ותמורות בדעת הקהל, להאיר נקודות עיוורון ולהדליק נורות אזהרה בטרם אסון? ניתוח של סקרים פלסטיניים על ידי קבוצת המחקר “תמרור”, שהחתומים מטה הם ממנהליה, מראה כי ניתן היה לזהות את ניצני הפורענות של ה–7 באוקטובר כבר בתחילת 2023, כאשר החברה הפלסטינית עברה שינוי תודעתי משמעותי לגבי הסכסוך, לגבי ההנהגה הפלסטינית, ובייחוד לגבי דפוס המאבק לעצמאות המועדף עליה.
“המרכז הפלסטיני לחקר מדיניות וסקרים”, PCPSR, ערך יותר מ–50 סקרים בקרב האוכלוסייה הפלסטינית ב–15 השנים האחרונות, 2008–2023, בגדה המערבית וברצועת עזה עם מדגמים גדולים, 1,200 נשאלים בממוצע, המייצגים את האוכלוסייה הפלסטינית הבוגרת, מעל גיל 18. בעיקרון, כל סקר מתמודד עם בעיות מתודולוגיות, טעות דגימה, וליקויים הפוגעים בדיוק שלו. אולם כאשר בוחנים יותר מ–50 סקרים שנערכו לאורך זמן, מתקבלת תמונה מקיפה על דעת הקהל הפלסטינית לאורך 15 שנה, עם שינויים התואמים את ההתרחשויות שחלו בתקופה. להלן ניתוח ראשון מסוגו של עשרות הסקרים הללו.
ראשית, אנו מוצאים שחיקה מתמשכת בקרב הפלסטינים בתמיכה בפתרון שתי המדינות, בדומה לשחיקה בתמיכה בו בציבור הישראלי. בעוד שב–2010 יותר ממחצית מהציבור הפלסטיני, 57%, תמכו בפתרון שתי המדינות, בחלוף עשור, ב–2021, התמיכה ירדה ל–40%.
במהלך 2023, חודשים ספורים לפני ה–7 באוקטובר, התחולל שינוי דרמטי בדעת הקהל הפלסטינית לגבי פתרון מדיני עם ישראל. בסקרים שנערכו במרץ וביוני 2023 התמיכה בפתרון שתי מדינות צנחה לשפל היסטורי, של פחות משליש — 27% במרץ, ו–28% ביוני. מה שהיה צריך לשמש אות אזהרה בישראל אינו רק הירידה החדה, אלא העובדה שהשינוי היה משמעותי חד דווקא בקרב הציבור הפלסטיני שעד אז ישב על הגדר ללא עמדה מדינית מגובשת.
אם במשך יותר מעשור כשליש מהציבור הפלסטיני היה אמביוולנטי לגבי פתרון שתי המדינות, הרי שב–2023 2% בלבד ממנו ציינו שאינם יודעים או אינם בטוחים מה דעתם בנושא. ב–2023 המתלבטים ירדו מהגדר ועברו למחנה של המתנגדים להסדר מדיני עם ישראל — שנסק לגבהים חדשים עם כ–70% מהציבור הפלסטיני. שינוי מגמה בולט עוד יותר ניכר בתמיכה של הפלסטינים בהתנגדות אלימה ככלי מאבק. סקרים שנערכו בשנים 2014–2021 הצביעו על ירידה בתמיכה זו בקרב הציבור הפלסטיני בגדה ובעזה, מ–44% ב–2014 ל–37% ב–2021. רוב הציבור הפלסטיני באותן השנים, כ–60%, העדיף התנגדות לא אלימה, ושיעור זה נותר יציב באותן השנים. באופן דומה, בשנים 2008–2021 נמצאה ירידה בתמיכה בפיגועים בתחומי מדינת ישראל, מ–48% ב–2008 ל–38% ב–2021. במקביל נרשמה עלייה בהתנגדות לפיגועים נגד אזרחים ישראלים, מ–49% ב–2008 ל–57% ב–2021.
והנה, ב–2023 רואים שינוי מגמה דרמטי. סקרים שנערכו במרץ, יוני וספטמבר 2023, הצביעו על עלייה בתמיכת הפלסטינים בהתנגדות אלימה: 54% במרץ, 52% ביוני, ו–53% בספטמבר. כמו כן, 58% מהפלסטינים הביעו תמיכה במאבק מזוין באינתיפאדה במרץ ובספטמבר 2023. במקביל, היתה ירידה בתמיכה בהתנגדות לא אלימה, מכ–60% לפני 2023 ל–49% במרץ 2023.
לא פחות חשוב: השינוי התודעתי שחל בציבור הפלסטיני ב–2023 ניכר גם בעמדותיו כלפי ההנהגה הפלסטינית, ובפרט כלפי הרשות הפלסטינית, ובהתחזקות רצונו לפרקה. שינוי תפישתו של הפלסטינים לגבי הנהגת הרשות צריך היה להדליק נורת אזהרה בקרב מקבלי ההחלטות בישראל. במהלך עשור, יותר ממחצית הציבור הפלסטיני התנגד לפירוק הרשות הפלסטינית, 57% ב–2010 ו–53% ב–2021, וזאת למרות השחיתות שפשתה בגוף זה ותפקודו הלקוי. אולם שנת 2023 מציינת שינוי מגמה גם מבחינת תפישה של הרשות: במרץ באותה שנה רק 43% מהפלסטינים הביעו התנגדות לפירוקה.
גם בתפישת הציבור הפלסטיני לגבי מצבו הכללי חל שינוי. אם כי פחות חד מאשר בתחומים האחרים, ניכר שהציבור הפלסטיני חש שחלה הרעה כלכלית והידרדרות במצבו. כך למשל, ב–2008 40% מהפלסטינים סברו שהמצב הכללי של האוכלוסייה הפלסטינית רע, ואילו ב–2021 נסק שיעור הסוברים כך ל–57%. מגמה זו המשיכה אל תוך 2023 שבה הגיע שיעורם ל–60%. עם זאת, באופן מפתיע בספטמבר 2023 חל שינוי מגמה ורק 52% מהציבור הפלסטיני חשו כי המצב הכללי של הפלסטינים רע.
נתוני הסקרים הפלסטיניים מתכנסים כולם לשנת 2023 ומראים, בדרכים שונות, ששנה זו היתה קו פרשת מים עבור הפלסטינים וחשוב מכך, היא היתה נקודת מפנה ביחס לישראל ולסכסוך. כמובן שהנתונים אינם מוכיחים קשר סיבתי בין דעת הקהל לבין המתקפה הרצחנית של חמאס ב–7 באוקטובר, אך היתה זו טעות להתעלם מהתכנסות התהליכים שהתרחשו לנקודה בזמן, שהיתה סמוכה למועד האסון.
מה קרה ב–2023 שיכול להסביר שינוי כה בולט בדעת הקהל הפלסטינית? בצד הישראלי, האירוע הדרמטי ביותר היה השבעת ממשלת הימין הקיצונית ביותר בתולדות ישראל בדצמבר 2022. ממשלה זו קרעה סופית את המסכות מעל מצב השווא של תהליך מדיני, שבנימין נתניהו עוד ניסה לשמר שנתיים קודם לכן ב”עסקת המאה” הכושלת של טראמפ.
ממשלה זו חרתה על דגלה את סיפוח השטחים וחבריה תמכו בגלוי בפרובוקציות ואלימות של מתנחלים נגד הפלסטינים בשטחים. ייתכן שזה הותיר את הציבור הפלסטיני בתחושה שהמסלול המדיני ליישוב הסכסוך על פי ההחלטות הבינלאומיות וההסכמים שנחתמו בעבר — נסתם סופית, וכי במקומו ישראל צפויה ליישם את “תוכנית ההכרעה” של סמוטריץ’.
חמאס הוא הנושא באחריות למתקפה, לטבח ולפשעי המלחמה, והחברה הפלסטינית התומכת בו שותפה לאחריות. אך חשוב שגם אנו כחברה נלמד באלו תנאים נובט ומתפתח זרע הפורענות ומה חלקנו בכך. נותר רק לקוות שההנהגה והציבור בישראל ישכילו להבין שדעת הקהל הפלסטינית אינה קבועה. היא נעה לאורך השנים מתמיכה בטרור לתמיכה בהתנגדות לא אלימה וחזרה לתמיכה בטרור, והיא מושפעת מעמדת ישראל ומהתנהגותה. אם חפצי חיים אנו, עלינו לראות את השפעת העמדות הלאומנות החריפה שמתבטאת היום בממשלה הנוכחית על דעת הקהל הפלסטינית, ואת הקשר בין לאומנות זו לנתיב המסוכן שאנו נעים בו כעת.
פורסם לראשונה ב-הארץ, 21.04.2024
