אחת התופעות הפוליטיות הבולטות מאז שבעה באוקטובר היא שמחנה הקואליציה נחלש, אך לא קרס. סקרי “כאן חדשות” ממאי ומיוני 2026 העניקו לגוש נתניהו כ־53 מנדטים — נתון המלמד שגם לאחר האסון הביטחוני הגדול בתולדות המדינה והדרישה הרחבה להקמת ועדת חקירה ממלכתית, הגרעין הפוליטי של הימין נשמר במידה ניכרת.
הסיבה המרכזית ליציבותו של הגוש היא הצלחתה של הנהגת הימין להסיט את הדיון מן האחריות הממשית אל מרחב היסטורי נוח יותר. במקום לעסוק במדיניות שנוהלה כלפי עזה בשנים שקדמו לטבח, הדיון מועבר אל הסכמי אוסלו, ההתנתקות, “השמאל”, בג”ץ ותנועות המחאה. נתניהו סיפק לכך נוסחה ברורה בדצמבר 2023 כשטען כי “הסכם אוסלו הוא אסון שהביא לאותו מספר קורבנות כמו שבעה באוקטובר”.
זהו מהלך פוליטי יעיל. הוא אינו מכחיש את הטבח, אלא מחליף את סיבתו. חמאס נותר האחראי הישיר, אך האחריות הישראלית מועתקת מן הממשלה שכיהנה ערב האסון אל “תהליך מדיני” שהחל שלושים שנה קודם לכן. כך נבנית נוסחה פשוטה: לא מדיניות נתניהו כשלה, אלא אוסלו; לא תפיסת “ניהול הסכסוך” קרסה, אלא ההתנתקות; לא החלשת הרשות הפלסטינית, ההפרדה בין עזה לגדה והכנסת הכסף הקטרי הזינו את חמאס, אלא עצם הניסיון להגיע להסדר.
אלא שהעובדות ההיסטוריות מוליכות למקום אחר שבו נמצאת האמת. במשך שנים התגבשה בישראל — בעיקר תחת ממשלות נתניהו, אך גם בהמשכיות חלקית בממשלת בנט־לפיד — תפיסה שלפיה פיצול המערכת הפלסטינית משרת את ישראל: שימור רשות פלסטינית חלשה ומורתעת בגדה, לצד חמאס מוחלש אך קיים בעזה, כדי למנוע כתובת פלסטינית אחת שתוכל לתבוע הסדר מדיני. נתניהו עצמו ביטא זאת ב־2019 כשאמר כי מי שמתנגד למדינה פלסטינית צריך לתמוך בהעברת כסף לעזה כדי לשמר את ההפרדה בין עזה לגדה.
כחלק מתפיסה זו, החל משנת 2018 אפשרה ישראל את הכנסת הכספים הקטריים לעזה במטרה לשמר רגיעה מול חמאס. בהמשך הורחבה המדיניות להגדלת מספר היתרי העבודה לעזתים, ובתקופת ממשלת בנט־לפיד אף התקבלה החלטה להגדיל את המכסה ל־20 אלף היתרי עבודה. ההנחה שעמדה בבסיס המהלכים הללו הייתה כלכלית־ביטחונית: כסף, תעסוקה והקלות ייצרו לחמאס מחיר הפסד וימנעו ממנו לצאת למלחמה. אירועי שבעה באוקטובר הוכיחו עד כמה ההנחה הזו הייתה רעועה ורחוקה מהמציאות.
אבל יש סיבה נוספת לשימור כוחו של הימין והיא נעוצה בהתנהלותם של יריביו הפוליטיים. בניסיונם לפנות אל הקהל המכונה “הימין המתון”, ראשי המרכז והשמאל מאמצים בהדרגה חלקים מן המילון, מהחרדות ומההנחות של הימין. במאמץ מתמיד להוכיח שהם אינם “שמאלנים”, “נאיביים”, “תלויים במפלגות הערביות” או “שואפים לחזור לאוסלו”, הם מקבלים הלכה למעשה את מסגרת הדיון שהימין התווה. כאשר המחנה היריב מאמץ חלק מן הטענות שלך, הבוחר הימני אינו נוטש את מחנהו, אלא להפך, הוא מקבל אישור כפול: צדקנו, וגם הם יודעים שצדקנו.
לתופעה הזאת יש בסיס מחקרי. תיאוריית “הבעלות על סוגיות” גורסת שמפלגות מתחזקות כאשר סוגיות המזוהות עימן באופן מסורתי נעשות בולטות יותר בקמפיין. מחקרים של וולגרייב וסונטיינס הראו כי מפלגות נהנות מעלייה בתמיכה כאשר הנושאים שהציבור מזהה כתחום מומחיותן תופסים מקום מרכזי יותר בסדר היום הציבורי. מחקרים עדכניים על עליית מפלגות ימין באירופה מצאו כי אימוץ שפה וסוגיות של הימין הרדיקלי בידי מפלגות ממסדיות אינו בהכרח מחליש אותו; לעיתים הוא מנרמל את עמדותיו ומעניק להן לגיטימציה רחבה יותר.
אף שההקבלה למערכת הפוליטית האירופית אינה מלאה, היא שופכת אור על המנגנון הישראלי. הדרך של המחנה האנטי־נתניהו אל רוב פרלמנטרי עוברת דרך בנט, גנץ, איזנקוט וליברמן. המהלך מכוון לבוחרי ימין מתונים המתנגדים לממשלה הנוכחית, אך אינם מוכנים לחצות גבול אידיאולוגי מלא. לכן גוש המרכז־שמאל נלכד בפרדוקס: כדי לנצח הוא מבקש להיראות פחות שמאל; כדי להיראות פחות שמאל הוא מאמץ חלק משפת הימין; וככל שהוא משתמש בשפה זו, הוא מחזק את הטענה שהימין הוא בעל הבית הלגיטימי בנושאי הביטחון, הפלסטינים והזהות הלאומית.
המציאות הישראלית משקפת זאת היטב: נתוני המכון לחירות ואחריות מראים כי לאחר שבעה באוקטובר 36% מן הציבור העידו כי הפכו ימניים יותר, לעומת 6% בלבד שהפכו שמאליים יותר. נוסף על כך, לפי מדד המכון למדיניות העם היהודי, JPPI, ממרץ 2025, 85% מן היהודים בישראל הסכימו שאין סיכוי להסכם שלום עם הפלסטינים בעתיד הנראה לעין. בתוך מציאות כזו, מסגור הימין נעשה כמעט טבעי.
מכאן שהמאבק הפוליטי איננו רק על עצם הקמת ועדת חקירה לשבעה באוקטובר, אלא על השפה שבה ישראל תפרש את האסון. בהיעדר חלופה רעיונית ברורה, גם מסקנותיה של ועדת חקירה עלולות להיבלע בתוך מערכת השאלות שהכתיב הימין: הדיון לא יתמקד במי שניהל את חמאס כנכס, אלא במי שחתם על אוסלו; לא במי שהחליש את הרשות הפלסטינית, אלא במי שהאמין בעבר שאפשר לדבר עם הפלסטינים; לא במי שטיפח את ההפרדה בין עזה לגדה, אלא במי שפינה את גוש קטיף.
הימין שומר על כוחו מפני שהוא מציע לבוחריו נרטיב שמגן על זהותם הפוליטית: לא טעינו; הנחת היסוד שלנו הייתה נכונה מאז ומעולם. גוש המרכז־שמאל, מנגד, מבקש את קולות הימין המתון אך מתקשה לשבור את הנחות היסוד של הימין. כך הוא מציע גרסה מרוככת של אותה שפה. והבוחר שואל בצדק: אם גם הם מדברים בשפת הימין, למה לא להישאר עם המקור עצמו?
פורסם לראשונה ב-JOKOPOST, 30.06.2026
