המלחמה עם איראן דחקה את הפלסטינים לשולי הכותרות, אבל לא לשולי המציאות. להפך: דווקא כשהעולם נשא את עיניו לטהרן, למפרץ ולגבול לבנון, נחשפה הזירה הפלסטינית במלוא חולשתה. עזה נותרה לכודה בין חורבן פיזי לשלטון חמאס מתפורר למחצה; הרשות הפלסטינית שוקעת במשבר כלכלי ומוסדי; והנהגת הפת”ח עסוקה בסידורי ירושה, כאילו העם הפלסטיני ביקש ממנה עוד סבב של משחקי כיסאות ולא בחירות דמוקרטיות.
חמאס נכנס להפסקת האש בעזה מעמדת נחיתות וחולשה קשה. הוא הסכים, לפחות עקרונית, למתווה הדרגתי הכולל העברת השלטון האזרחי ופירוק מנשקו. אבל המלחמה האזורית שינתה מבחינתו את לוח הזמנים. במקום לדחות את תוכנית הפירוז בעימות חזיתי, חמאס אימץ טקטיקה מוכרת: לא לומר “לא”, אבל לעשות הכול כדי שלא יקרה “כן”. הוא דרש תחילה את מימוש “שלב א'”: הפסקת חיסולים, פתיחת מעבר רפיח והכנסת קרוואנים, דחפורים וסיוע, ושינוי כללי הפסקת האש. מאחורי הדרישות ההומניטריות, שחלקן מוצדקות כשלעצמן, עמדה מטרה פוליטית ברורה: לקנות זמן עד שיתברר אם איראן וחיזבאללה יצליחו לשפר את תנאי המשחק האזוריים.
במילים אחרות, עזה הפכה לבת ערובה של תקווה איראנית. חמאס קיווה שאם חיזבאללה יקבל כללי הפסקת אש נוחים יותר בלבנון, גם הוא יוכל לדרוש תנאים דומים בעזה. אלא שהמציאות הוכיחה כי עבור איראן, לבנון היא נכס אסטרטגי מרכזי, בעוד שעזה היא לכל היותר כלי משחק. חמאס, שהוביל את אסון שבעה באוקטובר, מגלה עתה שגם ב”ציר ההתנגדות” יש היררכיה, ועזה היא זו שמשלמת את החשבון במזומן.
בשטח, הפסקת האש אינה מובילה להסדרה אלא למציאות ביניים אלימה ומדממת. ישראל ממשיכה במדיניות חיסולים ותקיפות מהאוויר; חמאס מנסה לשקם סממני ריבונות כמו תחנות משטרה, בתי משפט ומשרדי ממשלה; וישראל פוגעת שוב ושוב באותם ביטויי משילות. כך נוצר מעגל סגור: חמאס טוען שאינו יכול להתפרק מנשקו כל עוד הוא תחת אש, וישראל טוענת שאינה יכולה לחדול מתקיפותיה כל עוד חמאס משקם את שלטונו. בתווך נותרו יותר משני מיליון בני אדם, שמבחינת מקבלי ההחלטות משני הצדדים משמשים בעיקר כתפאורה סטטיסטית.
גם תוכנית “מועצת השלום” לרצועת עזה הולכת ונראית פחות כמו תוכנית עבודה ויותר כאוסף רעיונות תיאורטיים שמשוועים למציאות. הוועדה הלאומית לשיקום עזה טרם נכנסה לרצועה; אין מימון יציב להפעלתה; מדינות המפרץ, שנפגעו גם הן מהמלחמה האזורית, ממוקדות בביטחונן ובשיקומן העצמי; וכוח הייצוב הבינלאומי שעליו דובר הולך ומתרחק מהשטח. בינתיים ישראל מרחיבה את שליטתה מעבר ל”קו הצהוב” לעבר “הקו הכתום”, והשליטה המקורית בכ־57% מהרצועה מתקרבת, לפי הדוחות, לכ־70%. זו אינה נסיגה הדרגתית, אלא קיבוע הדרגתי של שליטה ישראלית במרחב הרוס.
בגדה המערבית מתחוללת טרגדיה מסוג אחר — הרשות הפלסטינית אינה קורסת ביום אחד, אלא נשחקת מדי שבוע. חסימת כספי המיסים, הפסקת עבודת פלסטינים בישראל, קיזוזים, משכורות חלקיות ושביתות במערכת הבריאות יוצרים מציאות שבה מנגנון שלטוני שלם מתקשה לממן את עצמו. במקום רשות מתפקדת, נותרת ביורוקרטיה במצב הישרדות — היא עדיין קיימת, עדיין חותמת ומתכנסת, אבל יכולתה למשול הולכת ונחלשת.
ובתוך כל זה התכנסה הוועידה השמינית של הפת”ח. לכאורה, מפגן של התחדשות פוליטית, ובפועל, מנגנון מבוקר היטב שנועד להבטיח שליטה של מחמוד עבאס ומקורביו. הצירים נבחרו בקפידה מקרב עובדי הרשות, מנגנוני הביטחון ומקבלי משכורות הפת”ח; יריבים כמו מחנה דחלאן הורחקו; והמערכת כולה עוצבה כדי למנוע הפתעות. אולם אפילו במגרש המסומן מראש התברר עומק המשבר: מרוואן ברגותי, חרף היותו כלוא בישראל, נותר הדמות הפופולרית ביותר; מאג’ד פרג’, ראש המודיעין הכללי, הפך לשחקן פוליטי מרכזי; וחוסיין א־שייח’, שמונה לאחר מכן לסגן יו”ר הפת”ח וליורש מוסדי אפשרי, נותר דמות חזקה במנגנוני השליטה אך חלשה בציבור.
מאבק הירושה הפלסטיני לא הוסדר בוועידה אלא רק נדחה. א־שייח’ מחזיק ביתרון פורמלי; פרג’ מחזיק בכוח ביטחוני ופוליטי; ברגותי נהנה מהלגיטימציה הציבורית; רג’וב שומר על אחיזה ארגונית; ויאסר עבאס נכנס גם הוא למוקדי ההשפעה. זו אינה הכנה מסודרת ליום שאחרי מחמוד עבאס, אלא הצבת מטענים מוקדמת במסדרונות השלטון.
מזרח ירושלים והר הבית מוסיפים לכל זה ממד סמלי נפיץ. עבאס בחר להציב את אל־אקצא בראש נאומו, על רקע הפעילות הגוברת של בן גביר ונאמני הר הבית, ובכך ביקש להזכיר כי ירושלים אינה נספח למשבר הפלסטיני אלא ליבתו. אך גם כאן בולט הפער בין סמליות לכוח ממשי: הרשות מדברת על ירושלים, אך מתקשה לפעול בה; ישראל פועלת בשטח, אך מתעלמת מהמחיר המדיני והדתי הנלווה לכך.
התמונה הכוללת עגומה וברורה: המלחמה עם איראן לא פתרה דבר בזירה הפלסטינית. היא רק העניקה לכל צד תירוץ להמתין, להתחמש, להיאחז, לדחות ולהעמיק שליטה. חמאס מחכה לשינוי אזורי; הרשות מחכה לכספי מיסים ולחסדי הממשל בוושינגטון; וישראל מקווה שהיעדר פתרון ייראה כמו אסטרטגיה. אלא שוואקום אינו מדיניות — הוא רק הדרך האיטית שבה כישלון הופך למציאות קבועה.
פורסם לראשונה ב-JOKOPOST, 24.06.2026
