העתירה הנדונה בימים אלה בבג״ץ בעניינו של הכפר הפלסטיני ערב א־רמאדין אל־ג׳נובי ליד אלפי מנשה חושפת פער עמוק בין עמדת הדרג המדיני כיום לבין התפיסה שהציגה מערכת הביטחון עצמה לפני שני עשורים. אין מדובר בהבדל טכני בתכנון או במיקום הגדר, אלא בשינוי יסודי ביחסה של מדינת ישראל לאוכלוסייה הפלסטינית בשטחי הגדה המערבית.
במרץ 2026 הורה בג״ץ למדינה לנמק מדוע אינה מקדמת הסדרה תכנונית של הכפר במיקומו הנוכחי – ממערב לגדר ההפרדה סמוך לאלפי מנשה – ובכך דחה את עמדתם של שר הביטחון ישראל כץ והשר בצלאל סמוטריץ’. שני השרים ביקשו לעקור את הכפר, המונה כ־430 תושבים ומתקיים בנקודה זו מאז שנות החמישים, ולהעבירו ליישוב חדש על אדמות מדינה ממזרח לגדר ההפרדה.
לכאורה מדובר בשאלה תכנונית: היכן יש להסדיר את מגורי התושבים? אך כאשר בוחנים את ההיסטוריה המשפטית של האזור, מתברר כי העמדה הנוכחית שמציג הדרג המדיני עומדת בסתירה חדה לעמדות שהציגה בעבר מערכת הביטחון.
הדיון המקורי בסוגיה החל בראשית שנות האלפיים, בעתירות נגד תוואי גדר ההפרדה באזור אלפי מנשה. בפסק הדין המרכזי, בג״ץ מראעבה (2005), נדון התוואי שיצר מובלעת סביב ההתנחלות אלפי מנשה. בתוך מובלעת זו נכללו חמישה כפרים פלסטיניים ובהם ערב א־רמאדין וערב אבו־פארדה. הגדר ניתקה את הכפרים משאר חלקי הגדה המערבית ויצרה מצב שבו הם מצויים בצידה “הישראלי” של הגדר בתוך מרחב התפר, בין הגדר לבין הקו הירוק.
בית המשפט עמד בפסק הדין (29 באוגוסט 2007) על חומרת הפגיעה במרקם החיים של תושבי הכפרים. הגדר, כך נקבע, “שינתה את מציאות החיים של תושבי הכפרים… היא ניתקה את תושבי הכפרים ממכלול השירותים האזרחיים, כגון חינוך, רפואה ותעסוקה”. בית המשפט קבע כי המובלעת “יוצרת טבעת חנק סביב הכפרים” ופוגעת “קשות בכל מרקם החיים” של התושבים. על רקע זה תהה בית המשפט כבר אז מדוע לא יוצאו הכפרים הצפוניים, ובהם ערב א־רמאדין, מחוץ לגדר?
הטענה הביטחונית שהוצגה באותה עת להצדקת התוואי התמקדה בהגנה על כביש 55 המחבר את אלפי מנשה לישראל, אולם נציג מערכת הביטחון הודה כי מיקומו של כביש 55 הוא “בעייתי מבחינה ביטחונית” וכי “ישראלים נפגעו בו מירי מכיוון קלקיליה”, ואף ציין כי על פי התוכנית המקורית הכביש היה פתרון זמני בלבד ובמקומו היה אמור להיסלל כביש חדש מדרום לאלפי מנשה, סמוך ליישוב מתן, בתוך הקו הירוק.
בג”ץ פסק באופן חד־משמעי שלא הוכחה מידתיות התוואי שנבחר, ולפיכך הורה למדינה לבחון חלופות ביטחוניות שיפגעו פחות בחיי התושבים הפלסטינים של המובלעת.
המסגרת הנורמטיבית שנקבעה בפסק הדין הייתה ברורה: המפקד הצבאי, שסמכותו נגזרת מדיני התפיסה הלוחמתית הכפופה לעקרונות של סבירות ומידתיות, מחויב לאזן בין צורכי הביטחון לבין זכויות האוכלוסייה המקומית ולבחור בפתרון מידתי יותר.
גם בתקופה שבה ישראל התמודדה עם גל טרור קשה של האינתיפאדה השנייה, מערכת הביטחון והמערכת המשפטית ראו חובה מוסרית בהתאמת המדיניות למציאות בשטח, וביקשו לבחון פתרונות שיצמצמו את הפגיעה בחיי האוכלוסייה הפלסטינית.
על רקע זה, העמדה שמקדמים כיום השרים כץ וסמוטריץ’ מייצגת שינוי עמוק. במקום להתאים את תוואי הגדר למציאות האזרחית של הכפר, מוצעת העברתו הפיזית למקום אחר – שני קילומטרים ממיקומו הנוכחי. כלומר, לא התאמת המדיניות למציאות הקיימת, אלא התאמת המציאות למדיניות.
אם בשנת 2005 השאלה הייתה כיצד לשנות את תוואי הגדר כדי להפחית את הפגיעה בתושבי הכפרים, הרי שבשנת 2026 השאלה המרכזית היא כיצד לשנות את מיקומם של תושבי הכפרים כדי להתאים את המרחב למדיניות הממשלה. במילים אחרות, בשנת 2005 הפרידו את השטח מהגדה, ובשנת 2026 רוצים להפריד את הפלסטינים מהשטח הזה.
השוואה בין שתי התקופות מובילה למסקנה בלתי נמנעת: לא המציאות הביטחונית היא שהשתנתה באופן דרמטי, אלא נקודת המוצא של מקבלי ההחלטות. בעבר עמדה במרכז השאלה כיצד לאזן בין ביטחון לבין זכויות האוכלוסייה המקומית. כיום נדמה כי השאלה המרכזית היא כיצד לעצב את המרחב כך שיתאים למדיניות ההתיישבות. וזה, בסופו של דבר, ההבדל בין תפיסה ביטחונית לבין תפיסה פוליטית.
פורסם לראשונה ב-JOKOPOST, 14.03.2026
