החודשים האחרונים, בהם מורגשת ההיערכות לבחירות לצד עליית הלחצים החיצוניים להפסקת אש ועלייה על נתיב המוביל ליצירת מדינה פלסטינית, באים לידי ביטוי ברור בהתנהלות הפרדוקסלית של הנהגת המערכת הפוליטית בישראל.
במחקר המעקב אחרי ביטויי אליטות שאנו מנהלים בקבוצת המחקר תמרור-פוליטוגרפיה עולה, שבוועדות הכנסת העלו את נושא סיפוח שטחי יהודה ושומרון פי אחד-עשר לעומת הרבעונים הקודמים (379 אזכורים לעומת 30-33) ומליאת הכנסת מדגישה את הנושא שוב ושוב בדיוניה. אך מנהיגי מפלגות הפחיתו את ההתייחסות לנושא בציוציהם הציבוריים, ושולחן הממשלה שמר על שתיקה מוחלטת בנושא. שלוש מגמות סותרות אלה חושפות תסמונת מדינית עמוקה יותר: את שיתוק המדיניות הישראלית בנושא המרכזי והחשוב ביותר לקיומה: פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
המחקר ההשוואתי לגבי היכולת למשול במערכות פרלמנטריות מראה, שכאשר מערכת אלקטורלית מפוצלת מתחברת אל ראש ממשלה שהפופולריות האישית שלו עולה על זו של מפלגתו – נוצר מצב של “ראש-ממשלתיזציה” או “נשיאותיזציה”: הפופולריות האישית של ראש הממשלה היא המפתח לשרידותו ושרידות מפלגתו בשלטון.
במצב כזה, ראש הממשלה נאלץ לאזן בין דרישות סותרות של מפלגות קטנות בעלות כוח וטו, לחץ בינלאומי, ושימור הפופולריות האישית שלו. במצב כזה, כל החלטה אסטרטגית מסכנת את הישרדותו הפוליטית.
הנתונים שאספנו בפרויקט תמרור-פוליטוגרפיה מגלים את מחירו של שיתוק זה.
ועדות ומליאת הכנסת הפכו לזירת הפגנת כוח של מפלגות קטנות, במיוחד של הימין המתנחלי, שמנצל את הפיצול האלקטורלי כדי לדחוף את האג’נדה הסיפוחית.
הזינוק הדרמטי באזכורי הסיפוח בוועדות (מ-30 ל-379 בין רבעון שני לשלישי של 2025) אינו משקף שינוי במדיניות הממשלה, אלא את יכולתן של מפלגות קטנות להשתלט על סדר היום הפרלמנטרי.
במקביל, מנהיגי המפלגות – כולל בחלק מהמקרים את אלה מהקואליציה – מפחיתים את התייחסותם לסיפוח בציוצים הציבוריים שלהם. בשנת בחירות, כאשר כל מנהיג מבקש למקסם את יכולתו למשוך קהלים, עמדות חדות עלולות לצמצם את הפוטנציאל האלקטורלי של מי ששואף לחרוג מגבולות נישה מצומצמת.
לכן, השיח הציבורי נשלט על ידי “סטטוס-קוו” – התמקדות באירועים ביטחוניים מיידיים תוך הימנעות מדיון בהכרעות אסטרטגיות.
שולחן הממשלה, שאמור להיות הגורם המוביל מדיניות חוץ וביטחון תוך ייצוג כלל עמדות המפלגות המובילות את הקואליציה – שומר על שתיקה בנושא הסכסוך. בניגוד לתחילת תקופת כהונת הממשלה ה-37, שקידמה באופן אקטיבי מדיניות סיפוח, מאז הרבעון השני של 2025 השולחן שומר על שתיקה מוחלטת בנושא.
ראש הממשלה לכוד בפרדוקס בלתי פתיר: כל החלטה – בעד סיפוח, נגד סיפוח, או לכיוון שתי מדינות – תפרק את הקואליציה שעליה הוא מסתמך. במצב כזה, שתיקה ודחיית ההכרעה הן האסטרטגיה הרציונלית היחידה להישרדות פוליטית.
הפער בין שלוש הזירות – ועדות הכנסת, התבטאות ראשי המפלגות, ושולחן הממשלה – חושף משבר משילות עמוק. במקום שראש הממשלה ישתמש בפיצול האלקטורלי כדי לתמרן ולעצב מדיניות, הפיצול משתק את יכולתו למשול.
השלכות השיתוק חורגות מעבר לפוליטיקה השוטפת. בעוד המציאות הבינלאומית משתנה במהירות – הפסקות אש, לחצים דיפלומטיים, והסדרים אזוריים – ישראל נותרת ללא אסטרטגיה ברורה לגבי עתיד השטחים. המערכת האלקטורלית, שנועדה להבטיח ייצוג רחב, הפכה למנגנון המונע מראש הממשלה להכריע בסוגיות הגורל.
התוצאה: מדינה שנסחפת במקום שתוביל, ומערכת פוליטית שבה כוח הווטו של מפלגות קטנות גובר על היכולת לקבל החלטות אסטרטגיות ארוכות טווח.
פורסם לראשונה ב-זמן ישראל, 01.12.2025
