ביטול חוק ההתנתקות והצהרתה של שרת ההתיישבות והמשימות הלאומיות אורית סטרוק בדבר רצונה לחזור להתיישב בשומרון, כמו גם ברצועת עזה, גורמים לרבים להרים גבה על ההיגיון העומד מאחורי זה. תגובה רווחת זו מעידה על היעדר היכרות והבנה של האמונה המשיחית המדריכה את סטרוק, ואיתה את סמוטריץ’, בן גביר, רוטמן ואחרים במפלגות הימין המשיחי, ושל סכנתה למדינת ישראל. אין מדובר בניסיון לבנות את ארבעת היישובים שפונו בשומרון, שבכולם יחד התגוררו פחות מאלף איש, ולא בניסיון להשיב את האלפים הספורים שהתגוררו ברצועת עזה, אלא במהלך מסדר גודל אחר, היסטורי לעמדתם.
המיתוס המשיחי של חברי הזרם הזה הוא ייחודי. הוא לא נובע, כמו שנהוג לחשוב, מעומק הצרה והייאוש אשר יולדים כמיהה לעתיד טוב יותר עם הגעתו של המשיח. הוא יושב על תפיסה הפוכה. לא תחושת הכישלון אלא תחושת ההצלחה והמימוש היא הגורם שמעורר ומתסיס לקראת גאולה. על פי תפיסה זו, יש זמנים שדווקא זרעי הגאולה נובטים לעינינו, מה שמכונה “סימני הקץ המגולה”, למשל הצהרת בלפור, החלטת החלוקה, הניצחון במלחמת העצמאות ובששת הימים. הם שמראים כי הקב”ה החליט לגאול את עם ישראל ומבטיחים לנו את הפריחה המלאה – הגאולה. כשהרב שלמה גורן נשאל בריאיון באיזו צורה הוא רואה את מדינת ישראל משתלבת בחזון הגאולה המשיחית של עם ישראל, הוא אמר, “ההלכה שוללת את האפשרות של מצב ביניים בתהליך ההיסטורי ומכירה בשלוש תקופות בלבד: האחת, מכיבוש הארץ על ידי יהושוע בן נון עד חורבן בית המקדש, השנייה, תקופת הגלות, השלישית, התקופה המשיחית. אני מאמין שאנחנו נמצאים עכשיו בתחילת התקופה הזו… אני מאמין באמונה שלמה שנזכה לראות בהקמת בית המקדש” (“ידיעות אחרונות”, 16/4/1965).
אם כך הרי שהגאולה אינה מתייצבת מול המציאות כאנטיתזה שלה, אלא כשלב בתהליך ההיסטורי שהמציאות העכשווית היא רק שלב מקדים בו. מכאן שסימני הקץ המגולה הם השלבים המעידים על הצלחה כל עוד הם ממשיכים להופיע. זוהי הצלחה שאסור להפסיק אותה. למה? כי הרמב”ם מסביר – רק הישגים היסטוריים לבדם, עד להצלחה המוחלטת, הם אבן הבוחן המובהקת בכל שלב ושלב של התהליך המשיחי. שם טוב אבן גאון כתב במאה ה-14, “ולא נתברר, כי אם ע”י ההצלחה, כפי שכתב הרמב”ם”.
ומהי ההצלחה? את זו מתאר חנן פורת, “… אין קיבוץ גלויות, תקומת המדינה וביטחונה אלא נדבכים ראשונים… לפנינו עוד יעדים כבירים שהם חלק אינטגרלי של הציונות, ובראשם: הקמת “ממלכת כוהנים וגוי קדוש”, השבת שכינה לציון, כינון ממלכת בית דוד ובניין בית המקדש – כנקודת מפתח לתיקון עולם במלכות ש-די” (“כנגד כל הסיכויים”, 2008).
מכאן שהחזרת סיני למצרים, העברת שטחי A ו-B לרשות הפלסטינית, תכנית ההתנתקות כמו גם פינוי המאחזים הלא חוקיים (בעיקר מגרון) – אלה סימנים הפוכים לקץ המגולה, הם מעידים כי סופו של התהליך אינו הצלחה ב”הורשת הארץ”. לכן סטרוק רואה בשיבה לחומש את “הנקודה הארכימדית”, כלשונה, הנקודה שממנה יתחיל התיקון של חטא ההתנתקות והנסיגות בכלל. “מדינת ישראל עולה בחזרה אל דרך המלך של ההתקדמות במקום דרך הנסיגות שהייתה קודם” (ערוץ 7, 21/3/2023).
ל”גזר” של הגאולה הוסיף הרב צבי יהודה קוק (הרצי”ה), המנהיג הרוחני של זרם זה, מקצין דרכו של אביו הראי”ה, מייסד הזרם, גם את “המקל”. לרצי”ה יש הסבר מנוגד לזה של האדמו”ר מסאטמר, רבי יואל טייטלבוים, הרואה בציונות המודרנית את הסיבה לשואה משום שהפרה את שלוש שבועות שהשביע הקב”ה את עם ישראל בצאתו לגלות, ובראשן “אין לעלות בחומה”, שפירושה איסור דחיקת הקץ והמתנה סבילה לביאת המשיח. לרצי”ה יש הסבר שונה בתכלית. ההסבר שלו לשואה נסמך על הגמרא, המוסיפה שבועה נוספת: “שלא ירחיקו את הקץ”. דהיינו להימנע ממעשים שיגרמו לגאולה להתרחק, כמו אי עלייה לארץ ישראל לאחר שרואים שה’ חפץ בעלייתנו. על פי אלו, השואה התרחשה משום שבזמן שההשגחה העליונה פתחה את השערים והראתה שה’ חפץ שנעלה, לא עלו היהודים לארץ ישראל (בתקופת המנדט), כפי שהוזכר לעיל, ובכך עברו על השבועה הנ”ל ונענשו – “עם ישראל נלקח, נחתך מעומק הגלות אל מדינת ישראל. שפיכות הדמים של ששת המיליונים זהו חיתוך ממשי בגוף הלאומי. העם כולו מקבל ניתוח שמימי, על ידי המשחיתים יימח שמם… עם ד’ כל כך דבק בטומאת ארץ העמים עד כדי שהוא מוכרח להיחתך ולהיגזר ממנו בשפיכות דמים כמגיע עת קץ… מתוך החיתוך האכזרי… מתגלה עניין חיינו, של תחיית האומה ותחיית הארץ…” (הרצי”ה, ארץ הצבי). מכאן “ברור” שאם עם ישראל ימעד שוב ולא ינצל את “העובדה” שאלוהים הוביל אותו לניצחון במלחמת ששת הימים ולכיבוש כל הארץ, ויפסיק את המהלכים של התיישבות והחלת הריבונות היהודית על כל הארץ, יוטל עליו שוב עונש כבד מנשוא.
מנהיגים ישראלים מרכזיים הכירו את האיום ואת הקנאות של הזרם הזה כפי שבא לידי ביטוי באנשי “גוש אמונים” לדורותיו. יצחק רבין כתב ב-1979, “בגוש אמונים ראיתי תופעה חמורה ביותר – סרטן בגופה של הדמוקרטיה הישראלית”. מנחם בגין אמר בדצמבר 1977 לאחר שנבחר, “אמרתי פעם בוויכוח לאנשי גוש אמונים… יש לכם חולשה אחת – פיתחתם בקרבכם איזה תסביך של משיחיות…”. יוסף בורג, מנהיג המפד”ל, התנבא על הפוקד את ישראל כיום ואמר, “הם נושאים על נס את שלמות הארץ ושכחו את שלמות המדינה, שכחו את שלמות התורה, שכחו את שלמות המחנה. אם דרך רעיון שלמות הארץ יכולים להגיע באופן מחשבתי לכהנא זוהי אשמה גדולה”.
את הקנאות הסיקריקית הזאת, המבקשת להוביל בימים אלו את ישראל לדיקטטורה, לאפרטהייד, לבידוד עולמי, להרס החברה הישראלית – העברית והערבית – יש לעצור ולהכניע. יש לאמץ את צוואתו של רבין, “… נגד תפישתם הבסיסית, הנוגדת את בסיסה הדמוקרטי של ישראל, היה הכרח להיאבק מאבק אידאי, החושף את המשמעות האמיתית של עמדות הגוש ודרכי פעולתו”. יש להבטיח כי המחאה הציבורית כיום לא תיפסק עד שהתחייבותו של הרצל ב”מדינת היהודים” תתממש: “אנחנו לא ניתן כלל לתאוות שלטון חשוכות להתעורר בלב הרבנים שלנו… אנו נדע להחזיק אותם בבתי הכנסיות, כשם שנחזיק את הצבאות שלנו בבתי הקסרקטין”. לאמור, הדת בדומה לצבא מגויסת לשירות הלאום, ולרבנים כמו לגנרלים אין כל סמכות להחליט “בענייני המדינה המכבדת אותם ודואגת למשכורתם” (מדינת היהודים, 1896).
פורסם לראשונה ב-JOKOPOST, 26.03.2023
