אין כמו “מצעד הדגלים” כדי להמחיש את הניסיון להטעות ולהסוות את מצבה של ירושלים “המאוחדת” — עיר שיש בה רוב לא ציוני, ענייה להחריד, סובלת מבריחת תושביה, שרבים בה המתחים בין שלל קבוצות האוכלוסייה שחיות בה, עיר ללא אופק של שינוי. אין כמו ירושלים והתהליכים שעברה מאז הוכרזה בשנת 1967 כעיר “מאוחדת לנצח נצחים”, כדי להבין לאן מדיניות ממשלת נתניהו — סיפוח זוחל, חיזוק הבידול של החרדים, בריחת ההון האנושי — מובילה את מדינת ישראל.
מכון ירושלים פרסם השבוע את נתוני שנת 2021 המלמדים אותנו ששיעור היהודים, כולל חסרי דת, מתקרב ל–60% בלבד, 591 אלף. 41% מתוכם חיים במזרח העיר, החלק שבו מתגוררים 99% מהפלסטינים בירושלים. זוהי התוצאה של מגמה בת למעלה מ–30 שנה של הגירה פנימית יהודית שלילית, שהגיעה השנה ל–10,800 נפשות, 96% יהודים.
שיעור החרדים בקרב היהודים עומד על 48%. יחד עם הערבים, שיעור האוכלוסיות החלשות מאוד מגיע בירושלים כולה ל–68%. נתונים אלו מסבירים את העובדה ש–39% מהמשפחות בירושלים ו–51% מהילדים חיים מתחת לקו העוני, כמעט פי שניים מהממוצע בישראל. צירוף הנתונים הללו ממקם את ירושלים במדד החברתי־כלכלי באשכול 2, הנמוך מאוד. לפני כ–20 שנה הדירוג היה 5. תוכניתה של ממשלת ישראל להוסיף עשרות אלפי יחידות דיור בירושלים עבור החרדים עלולה לדרדר את העיר לאשכול 1, בדומה להתנחלויות החרדיות בית”ר עלית ומודיעין עלית.
ירושלים אינה יכולה להיחלץ מעונייה. בשנת 2020 71% מהתחלות הבנייה היו למגורים, 3% למלונות והארחה ורק 1% לתעשייה. הרכב האוכלוסייה הנוכחי מסביר גם את שיעור ההשתתפות הנמוך בכוח העבודה. רק 27% מהנשים הערביות ו–69% מהגברים היהודים עובדים. שיעור נמוך במידה ניכרת מהשיעור בכלל אוכלוסיית ישראל. 63% מהתלמידים היהודים לומדים בחינוך החרדי העצמאי, הנעדר לימודי ליבה, מה שממזער את יכולתם להמשיך ללימודים על־תיכוניים ובהמשך להשתלב בכוח העבודה ובמקצועות מתוגמלים. בשנת 2020 השכר הממוצע בירושלים היה נמוך ב–17% מהשכר הממוצע בישראל.
נתונים אלו מלמדים על המחיר היקר שבירת ישראל משלמת על מדיניותה בשני תחומים: הראשון, הסיפוח בשנת 1967 של 22 כפרים פלסטיניים מהגדה המערבית, 64 קמ”ר, בנוסף לירושלים המזרחית, 6 קמ”ר, לירושלים העברית, שלווה בהזנחה ובאפליה מתמשכות של הפלסטינים. בעניין זה אמר טדי קולק בשנת 1990: “אמרנו שוב ושוב שנשווה את זכויותיהם של הערבים לזכויות היהודים בעיר. דיבור ריק מתוכן… הם היו ונשארו אזרחים מדרגה שנייה ושלישית…”. אהוד אולמרט בשנת 2012 אמר גם הוא: “… גם הממשלה שאני עמדתי בראשה לא עשתה את כל מה שהיה צריך כדי להפוך את ירושלים לעיר מאוחדת”. אומנם, במסגרת החלטת ממשלה 3790 הוקצו 2.1 מיליארד שקלים לפיתוח כלכלי וצמצום פערים חברתיים במזרח העיר ירושלים, 2018, אך נכון לעכשיו אין לכך המשך. התחום השני הוא המדיניות המחזקת את מגמות הבידול של החברה החרדית בישראל, שרבע ממנה מתגורר בירושלים.
אם כך, הרי שמצעד הדגלים הוא לא יותר ממה שכתב עליו מירון בנבנישתי בספרו “חלום הצבר הלבן”: “… ככל שמעמיקה התחושה ש’העיר המאוחדת’ חצויה בפועל במחסומים של שנאה ואלימות, כך צוברים תאוצה מאמציהם של ממסדים קיצוניים וקנאיים לטפח את מועד כיבושה של ירושלים בשנת 1967 כאירוע של התרסה, שנאת הזר, הוקעת בוגדים ומבחן נאמנות ל’ערכים יהודיים’ במובנם הדתי־המסורתי או הפטריוטי־הלאומני”. גם לקח “התיאבון היהודי” ולקח “מחיר הבידול”, לא נלמד, כפי הנראה. והראיה לכך — מהלכי ממשלת נתניהו הנוכחית המתעלמת מהאזהרות בדבר החזון של סמוטריץ’ ובן גביר לסיפוחם הכפוי של מיליוני פלסטינים בעלי שאיפות לאומיות המוכרות על ידי הקהילה הבינלאומית. לא נדרש אפילו “חצי נביא” כדי להבין כי מדיניות זו, לאור לקחי אשליית ירושלים “המאוחדת”, תביא לסופה של מדינת ישראל כפי שאנחנו מכירים אותה ורוצים לגדל בה את ילדינו וילדיהם.
פורסם לראשונה ב-JOKOPOST, 28.05.2023
