הנתונים שהתפרסמו בחודש שעבר באתר המוסד לביטוח לאומי חושפים בבהירות את גודל האסון המדיני, החברתי והכלכלי שהברית בין מחרבי הדמוקרטיה הליברלית גורמת למדינת ישראל. הברית מוּנעת מאינטרסים משיחיים, פרטיקולריים ואנטי־ציוניים של חבריה: המפלגות הלאומניות־משיחיות — בהובלת שר האוצר בצלאל סמוטריץ’ והשר לביטחון לאומי איתמר בן גביר — שמבקשות למשוך חרדים לבוא לגור בגדה המערבית וכך לזכות באתנן דמוגרפי שימנע הסדר מדיני עם הפלסטינים; המפלגות החרדיות — בהובלת אריה דרעי ויצחק גולדקנופף — המבקשות אתנן תקציבי שיבטיח כי יוסיפו להנהיג את החברה החרדית ובתוך כך לעודד עוד התבדלות והקצנה דתית; והליכוד בראשות בנימין נתניהו, המבקשת למענו אתנן אישי של ראשות הממשלה והימלטות מפני אימת הדין. וכולן יחדיו מבקשות לרסק את בג”ץ, המונע מהן להשיג את האתננים האלה.
על פי נתוני הביטוח הלאומי לתחילת 2023, באזור יהודה ושומרון (בלי מזרח ירושלים) חיים 463,429 ישראלים (המספר נופל במעט מנתוני הלמ”ס וקטן בכ–40 אלף מהנתון שפירסמה מועצת יש”ע). התפלגות האוכלוסייה באיו”ש שונה מהתפלגות שאר אוכלוסיית ישראל — החרדים הם כ–40% מכלל אוכלוסיית המתנחלים באיו”ש ו–13.3% מכלל האוכלוסייה בישראל בתוך הקו הירוק. זו אוכלוסייה צעירה במיוחד: מחציתה ילדים (בישראל הילדים הם שליש בלבד); עוד 48% בגיל העבודה (בישראל 52%), ורק 2% בלבד קשישים (בישראל 16%). אך בשעה שבישראל שיעור הילדים החרדים הוא 20% מכלל הילדים, באיו”ש שיעורם כמעט 50%. כמעט מחצית אוכלוסיית איו”ש מורכבת ממשפחות עם ארבעה ילדים או יותר, כשני שליש מהן משפחות חרדיות, ואילו בישראל שיעורם של חרדים מקרב משפחות עם ארבעה ילדים קטן מ–20%. כלומר החברה החרדית, המתאפיינת בריבוי טבעי גבוה מאוד — 6.6 ילדים לאשה — היא שמגדילה בעשור האחרון את מספר המתנחלים באיו”ש. מהבחינה הדמוגרפית מפעל ההתנחלות באיו”ש הולך ונהפך למפעל של החברה החרדית.
מגמה דמוגרפית זו מסבירה את שאר הנתונים העגומים של הביטוח הלאומי על אוכלוסיית המתנחלים. השכר הממוצע בישראל לשכיר הוא 12,925 שקל ולעצמאי 10,108 שקל. במועצות החרדיות — מודיעין עילית, ביתר עילית ועמנואל — שבהן כשליש מהאוכלוסייה היהודית באיו”ש, השכר הממוצע לשכיר ולעצמאי צונח כמעט למחצית השכר בישראל. רוב החרדים באיו”ש מועסקים בתחומי הרשויות המקומיות שהם גרים בהן ואילו ביישובים החילוניים והדתיים הלא־חרדיים כ–60% עושים יום־יום את דרכם לעבודה בישראל. שיעור השכירים בישראל המשתכרים עד שכר מינימום הוא 24.8%, ואילו בקרב המועצות החרדיות הוא כמעט כפול, ונוסק ל–46.1%. נתונים אלו מציבים כמעט מחצית מאוכלוסיית המתנחלים באיו”ש בתחתית המדד החברתי־כלכלי, רובם באשכול 1, הנמוך ביותר.
הסיבה המרכזית לנתונים קשים אלו היא שבהיעדר לימודי ליבה שיעור התעסוקה של החרדים — אף שבעשור האחרון היתה בו עלייה — דומה לשיעור התעסוקה ולשיעור ההשתכרות של בעלי השכלה עד ארבע שנות לימוד בישראל, 53.5% בלבד (מקור: מוסד שורש למחקר כלכלי־חברתי). העתיד אינו נראה טוב יותר בתחום ההשכלה — שיעור הזכאים לבגרות ב–2020 במודיעין עילית היה 5.5%, בביתר עילית 14.7% (בישראל 73.4%); ושיעור בעלי תואר אקדמי בני 34 ומעלה ביישובים אלו היה 3.8% ו–5.9% בהתאמה (בישראל 27.9%). צריך להדגיש שבשונה מקבוצת ההשכלה של בעלי אפס עד ארבע שנות לימוד, ההולכת ונעלמת בחברה הישראלית, חלקם של החרדים באוכלוסיית ישראל הולך וגדל בכל שנה. על פי התחזית הדמוגרפית של הלמ”ס, הריבוי הטבעי בחברה החרדית צפוי להפוך אותה בתוך 20 שנה לחמישית מאוכלוסיית ישראל וליותר ממחצית מאוכלוסיית איו”ש; ובתוך 40 שנה היא צפויה להגיע כמעט לשליש מאוכלוסיית ישראל ולכשני שלישים מאוכלוסיית איו”ש.
מיקום נמוך זה במדד החברתי־כלכלי אינו משתקף כלל ברמת החיים של המתנחלים. כאן משרד הפנים ומשרד האוצר, המנוהלים בידי שרים מהמפלגות החרדיות או הלאומניות־משיחיות, תורמים את חלקם לברית הלא־קדושה. הם נכנסים לתמונה באמצעות מענקי איזון, שבהם הרשויות המקומיות נוהגות על פי רצונן; ובאמצעות מענקים ייעודיים ממשרדים אחרים המבטיחים שרמת הרווחה והחינוך בהתנחלויות לא תיפול מרמתה ברשויות חזקות בתחומי ישראל, שבהן התושבים משלמים ארנונה גבוהה פי כמה וכמה, ואולי אף תעלה עליה. כך גם בהשוואה לרמת הרווחה והחינוך בעיירות הפיתוח. אפשר לראות ששיעור המענקים להתנחלויות אינו מוכתב על פי הרציונל והקריטריונים לחלוקה שקבעו ועדות מקצועיות (סוארי וגדיש) אלא על פי שיוך פוליטי, וההתנחלויות הלאומניות־משיחיות בראש ואחריהן החרדיות.
על פי דו”ח מבקר המדינה מ–2017, המדינה מממנת כ–66% מהתקציב של המועצה האזורית מטה בנימין, וזאת לעומת מימון של 48% בממוצע במועצות האזוריות שבישראל. הממוצע של מענק לתושב בישראל, ברשויות שבהן מתקבלים מענקים, הוא 1,135 שקל, לעומת 1,899 שקל (67% יותר) לתושב ברשויות המקומיות באיו”ש. סבסוד זה מעניק להתנחלויות מערכת חינוך בעלת תקציב גדול יותר, מה שמאפשר לבנות כיתות רבות יותר שבהן לומדים בצפיפות נמוכה יותר מבכיתות בתי הספר שבישראל, כוח עזר נוסף ולימודי העשרה. כך גם בתחום הבריאות, בבנייה נרחבת של טיפות חלב ושל שירותי רפואה אחרים, ובתחום הרווחה, מבחינת תנאי העבודה של העובדים הסוציאליים ומספרם. מדינת הרווחה נדדה באמצע שנות ה–80 להתנחלויות, ובתוך כך הפקירה את עיירות הפיתוח ואת האוכלוסיות החלשות בישראל שבתחומי הקו הירוק. ב–2017 מתנחל קיבל בממוצע 1,922 שקל במענקים ובהטבות מס — כלומר 303 שקל יותר מתושב הגליל, 367 שקל יותר מתושב הנגב ו–1,416 שקל יותר מהממוצע בישראל (מקור: מרכז מאקרו למדיניות כלכלית).
מגמות דמוגרפיות וכלכליות אלו עתידות להחריף על רקע התוכנית של סמוטריץ’ להכפיל את מספר המתנחלים באיו”ש למיליון איש. אפשר להניח בוודאות גבוהה שתוכניתו של סמוטריץ’ לא תיושם במלואה ושהיעד של מיליון מתנחלים לא יושג. אפשר שמשבר הדיור המכוון ויוקר המחיה המאמיר ידחפו גם מעט אוכלוסייה חילונית לאיו”ש, בשונה מהמגמה של עזיבת חילונים בעשור האחרון, אך עיקר המאמץ לגיוס מתנחלים חדשים מכוון לחברה החרדית.
בתוכניות הבנייה החדשות בירושלים ובסביבתה נכללות יותר מ–23 אלף דירות, רובן לחרדים, שכבר כיום הם 48% מהאוכלוסייה היהודית בעיר. הבנייה בבירה תאפשר לאלפי החרדים, שנוטשים זה שנים רבות את ירושלים בשל מחסור בדיור, לעבור לשכונות המתוכננות במזרח ירושלים, מעבר לקו הירוק; למשל שכונת עטרות, ש–9,000 דירות מתוכננות להיבנות בה. כך גם בעניין הבנייה בהתנחלויות החרדיות הקיימות, שאולי תבלום — ואף תהפוך — את מגמת ההגירה השלילית שממנה סובלות בארבע השנים האחרונות מודיעין עילית וביתר עילית, שבהן כמעט שליש מכלל המתנחלים באיו”ש. השכונות החדשות המתוכננות בהתנחלויות הסמוכות לירושלים, כגון “מבשרת אדומים” (E1) במעלה אדומים (3,412 דירות), יאפשרו נגישות נוחה למרכזים החרדיים בירושלים. כל המהלכים האלה ירכזו מחצית מכלל החברה החרדית בישראל בירושלים ובמטרופולין הקטן שלה.
תמונה דמוגרפית־מרחבית זו תעניק את האתנן המיוחל לסמוטריץ’, לבן גביר ולחברה המשיחית־לאומנית. תוספת של 200 אלף חרדים בעשור הקרוב לכחצי מיליון ישראלים, הגרים כיום במזרח ירושלים ובעוטף ירושלים, תיצור מרחב אורבני ובו דומיננטיות דמוגרפית יהודית — מה שיבתר את הגדה לשניים, יפגע ברציפות הטריטוריאלית של הפלסטינים ובמרקם החיים שלהם, המבוססים על המערך היישובי הפלסטיני בירושלים וברכס ההר, ויפגע בסיכוי להקים מדינה פלסטינית בגדה. את המחיר החברתי, הכלכלי, הביטחוני והמוסרי על ההזיה המשיחית ועל הבדלנות החרדית של מנהיגי המפלגות האלה, בחסות ראש ממשלה הנאשם בפלילים, תשלם החברה הישראלית כולה — יהודים וגם ערבים — בתחומי הכלכלה, הביטחון והחברה.
אז יגלו חברי הברית של מחרבי ישראל שבהיעדר “הפרה החילונית החולבת” תשקע החברה החרדית לתהומות של עוני ושל מצוקה, ושהחזון המשיחי־גזעני של סמוטריץ’ ושל בן גביר, מבית מדרשם של הרבנים קוק וכהנא, הוא חזון של משיח שקר. ל”חמורו של משיח”, החברה החילונית, לא יהיה אלא להצטער על שלא העיפה את המשיח מעל גבה, ועל שלא ניתקה את החברה החרדית מעטיניה ולא פעלה לשלבה בכלל החברה, כשעדיין יכלה. ועצוב לא פחות הוא שהחברה הזאת טרם הפנימה את הקשר הבל יינתק בין ההפיכה המשטרית ובין הסכסוך הישראלי־פלסטיני, ולמרבה הגיחוך היא מנסה להעמיד את הקו הירוק בתור הגבול גם לערכים הדמוקרטיים והליברליים שלמענם היא יוצאת בימים אלו לרחובות.
כך הפכו המתנחלים הלא פופולריים לאליטות החדשות — הארץ, 29.06.2023
ממשלת ישראל הנוכחית בראשות נתניהו הביאה לשיא את כוחם הפוליטי של נציגי המתנחלים מהזרם המשיחי־לאומני. זהו תוצר של תהליך שבשנה הבאה ימלאו יובל לתחילתו. אם תהליך שינוי המשטר בישראל וסיפוח השטחים הכבושים יימשך — בניגוד לעמדת רוב הציבור הישראלי כפי שעולה מסקרים שערכנו — הוא ישנה לחלוטין את אופייה, מעמדה ועתידה של המדינה, אם תשרוד את כל ההשלכות.
עד מלחמת יום הכיפורים האמינו חסידי הרבנים קוק, הראי”ה והרצי”ה, כי מדינת ישראל ממלאת את תפקידה בתהליך הגאולה. הקמתה והניצחונות במלחמת העצמאות ובמלחמת ששת הימים, הוכיחו זאת לתפישתם. הרצי”ה קישט את משרדו בדגל המדינה, במנורה ובסממנים ממלכתיים אחרים, ובמקביל העניק קדושה לצה”ל, לכלי הנשק שלו ולכל דבר ששימש לדעתו ל”הורשת הארץ” ולקידום הגאולה.
אבל בעקבות הסכמי ההפרדה עם מצרים וסוריה ב–1974, בסיום מלחמת יום הכיפורים, חל שינוי בתפישת הרבנים וחסידיהם. זו היתה אבן הדרך הראשונה מתוך שלוש מרכזיות בעיצוב מדיניותם, שחתרה ליטול את הנהגת המדינה. הסכמי ההפרדה, שכללו החזרת שטחים שנכבשו ב–1967, היו נקודת שבר מבחינתם. הם חששו כי ההסכמים עלולים לקטוע את רצף ההצלחות החיוני להשלמת הגאולה. בהתלבטות קשה, האם לדבוק במדינה או להיפרד ממנה, התקבלה ההכרעה לדבוק במדינה, ובה בעת לשים ידיים על ההגה שלה כדי לקדם את החזון המשיחי.
באמנה של גוש אמונים, שהוקם ככלי לביצוע החזון, נכתב שהוא “קם מתוך מטרה ליצוק בשורה חדשה־ישנה… להגשמה ציונית במעשה וברוח… תוך הכרה כי מקור החזון במורשת ישראל ובשורשי היהדות, ותכליתו — הגאולה השלמה לעם ישראל ולעולם כולו”. כדי לרכוש עוצמה פוליטית פנה ה”גוש” למגוון רחב של זירות, בהן הרשות המבצעת, המחוקקת, ורשויות ממלכתיות מרכזיות.
אבן הדרך השנייה נקבעה בבג”ץ אלון מורה, 1979. בית המשפט העליון הפך את מדיניותו בנושא תפיסת אדמות פרטיות פלסטיניות להקמת התנחלויות בנימוק ביטחוני, וציווה לפנות התנחלות ולהשיב את האדמה לבעליה. זאת, לאחר שהמתנחלים עצמם נמנעו מלהשתמש במטבע לשון ביטחוני־צבאי והעדיפו לטעון לזכות אלוהית. מנחם פליקס, מראשי ה”גוש”, הצהיר כי “התנחלנו… משום שנצטווינו לרשת את הארץ אשר נתן האל יתעלה לאבותינו”.
השופט משה לנדוי קבע, כי “בעתירה זו יש תשובה ניצחת לטיעון שמגמתו לפרש את הזכות ההיסטורית המובטחת לעם ישראל בספר הספרים כפוגעת בזכויות קניין לפי דיני הקניין הפרטי”. היתה זו תשובה ניצחת לקביעת הרצי”ה כי “הארץ הזו היא שלנו, אין כאן שטחים ערביים ואדמות ערביות”. החלטה זו סימנה את בג”ץ כאויב החזון המשיחי.
אבן הדרך השלישית היא ההסכמים המדיניים שחתמה ישראל, שהיו כרוכים בהחזרת שטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים. יישום הסכם השלום עם מצרים, 1979–1982, והסכם האוטונומיה שנחתם בקמפ דייוויד ב–1978, הביא ב–1981 את גוש אמונים לשנות אדרת ולהיקרא מועצת יש”ע, שבאמנתה נכתב: “המועצה רואה בכל הצעה שמגמתה למסור חלקים מא”י לריבון זר התכחשות לייעודו של העם היהודי, למטרות המפעל הציוני ומעשה בלתי חוקי”.
הסכמי אוסלו ב–1993 החריפו עוד יותר את הטון של המתנחלים נגד המדינה, כפי שכתב פליקס: “לשלטון הנוכחי במדינת ישראל אין כל סמכות להמשיך ולשלוט במדינת היהודים”.
המתנחלים פעלו תחילה להגדלת כוחם הפוליטי בזרוע המחוקקת. בכנסת העשירית, 1981, התגורר בהתנחלויות רק חבר כנסת אחד — פחות מ–1% מכלל הח”כים, ובאותה עת חיו בגדה פחות מ–0.5% מכלל אוכלוסיית ישראל. אולם מאז, בתהליך עקבי, המתנחלים הגיעו לייצוג־יתר בכנסת. כעבור 25 שנים, בכנסת ה–17, שיעור הח”כים מהתנחלויות גדל לכמעט 9%, אף ששיעור המתנחלים היה פחות מ–4% מכלל האוכלוסייה. בכנסת ה–19, 13 ח”כים, 11%, היו מהתנחלויות, בעוד שהמתנחלים היו פחות מ–5% מאוכלוסיית ישראל.
בכנסת ה–24, שכללה את קואליציית השינוי של נפתלי בנט ויאיר לפיד, היו 15 ח”כים מהתנחלויות, 12.5%, ובכנסת הנוכחית, ה–25, הגיע מספר הח”כים מההתנחלויות לשיא — 20, כמעט 17% מכלל הח”כים. שיעור זה גבוה פי שלושה משיעורם של המתנחלים באוכלוסייה. נוכחות המתנחלים בולטת כי רבים מהם משמשים כראשי ועדות בכנסת, וכסגני יו”ר הכנסת.
ביסוס הנוכחות של נציגי המתנחלים בממשלה לקח יותר משני עשורים. הם היו חברי ממשלה לראשונה ב–1996, הממשלה ה–27, ומאז גדל מספר השרים משמעותית. ב–2013, הממשלה ה–33, היו חמישה מתנחלים בתפקידי שרים וסגני שרים; ב–2015, הממשלה ה–34, היו שמונה שרים, ובממשלה הנוכחית יש עשרה שרים וסגן שר מההתנחלויות. למעשה, כמעט ואין משרד ממשלתי שיד המתנחלים לא מנווטת בו את הדרך.
כיצד הם הצליחו לעשות זאת? ראשית, תנועת המתנחלים, ובפרט, מועצת יש”ע, ניהלה קשר הדוק עם מגוון רחב של מפלגות במאמץ להרחיב את התמיכה במפעל ההתנחלויות. למנהיגיה ניתנה גישה ישירה ודלת פתוחה מרמת השר ועד לרמת ראש הממשלה ונשיא המדינה. תנועת המתנחלים פעלה מול כל המפלגות והממשלות, ללא הבדל גוון פוליטי. המפלגות מצדן לעתים חיבקו את המתנחלים ותמכו בגלוי במפעלם, ולעתים ניסו לסכל את מאמציהם — אך כמעט כולן קיימו עמם קשר ישיר. קשר זה נמשך גם בתקופות קשות, כמו פינוי התנחלויות בעקבות הסכם השלום עם מצרים או ההתנתקות מעזה.
שנית, פוליטיקאים מההתנחלויות חדרו כמעט לכל מפלגות המרכז והימין בישראל: ישראל בעלייה, הדרך השלישית, קדימה, יש עתיד, כחול לבן, ישראל ביתנו, ש”ס, הליכוד, התחייה, המפד”ל, האיחוד הלאומי, הבית היהודי, ימינה, תקווה חדשה, הציונות הדתית, נעם, ועוצמה יהודית. רבים מהמתנחלים ותומכיהם, גם אם הצביעו למפלגות המשיחיות, התפקדו למפלגות אלו במטרה להציב את אנשי שלומם במקומות ריאליים, ובראש ובראשונה במפלגת השלטון, הליכוד.
הפוליטיקאים של הליכוד הבינו היטב במי תלויה בחירתם מחדש. שרים וח”כים שונים תרמו ל”נורמליזציה” של מפעל ההתנחלויות בדרכים מגוונות. למשל, שר התחבורה לשעבר ישראל כץ ביקש להרחיב את שירות הרכבות לגדה, 2010, 2017; שר החינוך לשעבר, גדעון סער, ביקש לצרף את חברון לטיולי בתי הספר כחלק מלימוד ההיסטוריה המקראית של ישראל, 2012, ושרת התרבות לשעבר לימור לבנת ביקשה להרחיב את הסיוע התקציבי הממשלתי למוזיאונים בהתנחלויות, 2012. בשנה שעברה נעשה ניסיון של ח”כים מהליכוד לקדם תקנה שתאפשר לגליזציה של עשרות “חוות רועים” ברחבי הגדה, שהוקמו כדי להשתלט על עשרות אלפי דונמים של קרקע.
מפלגת הליכוד אמנם תמכה במדיניות של מקסום טריטוריאלי, אולם בפועל, במשך רוב שנות שלטונה, יישמו מנהיגיה, בגין, שרון ונתניהו, מדיניות הפוכה. למעשה, גם בגין וגם שרון ויתרו על חלק מהשטחים הכבושים, סיני ורצועת עזה. גם נתניהו, שפסל את הסכמי אוסלו מ–1993, הקפיד במשך זמן רב לקיימם, לרבות העברת שטחים לרשות הפלסטינית. אולם כיום הליכוד מבטאת יותר ויותר את תמיכתה בסיפוח דה־יורה של ההתנחלויות. בדצמבר 2017 קרא מרכז הליכוד לח”כים לאשר הצעת החוק להחלת החוק הישראלי על ההתנחלויות. שר הפנים אז, גלעד ארדן, אמר באותה עת: “עלינו להתחיל לחוקק ריבונות זו, ויש לנו את הזכות והחובה המוסרית כלפי אחינו המתנחלים”.
מאז העלו חברי הליכוד כמה הצעות חוק לסיפוח: ח”כ יואב קיש הציע לספח את מעלה אדומים, ח”כ מיקי זוהר הציע לספח מספר התנחלויות נוספות, בעיקר בגוש עציון, אריאל והתנחלויות בקעת הירדן, וח”כ ישראל כץ הציע לספח את גבעת זאב. נתניהו עצמו העלה את שיח הסיפוח סביב “עסקת המאה” שהציע נשיא ארה”ב לשעבר דונלד טראמפ, בינואר 2020. אולם גם אז, סקרים שערכנו באותה תקופה מראים שרק רבע מהציבור הישראלי הביע תמיכה בסיפוח.
בנוסף לביסוס קשרים עם זרועות השלטון והשתלטות הדרגתית עליהן, תנועת המתנחלים הצליחה להגיע בהצלחה גם לרשויות ממלכתיות שונות. כך למשל, שאול גולדשטיין, לשעבר יו”ר המועצה האזורית גוש עציון, מונה ב–2012 למנכ”ל רשות הטבע והגנים. בנצי ליברמן, לשעבר יו”ר מועצת יש”ע וראש המועצה האזורית שומרון, כיהן כמנהל רשות מקרקעי ישראל בשנים 2011–2016. ניסן סלומיאנסקי, ממייסדי גוש אמונים ולימים חבר פעיל במועצת יש”ע, כיהן בוועד המנהל של קק”ל, ופנחס ולרשטיין, לשעבר ראש מועצת יש”ע והמועצה האזורית מטה בנימין, מונה ב–2017 ליו”ר ועדה האחראית על הלגליזציה של מאחזים בגדה.
ייצוג־היתר של המתנחלים מסמל יותר מכל את שינוי האליטות הפוליטיות במדינה: מעבר מתנועת הקיבוצים לתנועת המתנחלים. את ייצוג־היתר בכנסת תפסה בעבר ההתיישבות החלוצית, תנועת הקיבוצים, שנציגיה זכו לו עד אמצע שנות ה–90, ייצוג גדול פי שניים משיעורם במספר הבוחרים. אך בניגוד לתנועת המתנחלים, התנועה הקיבוצית לא פעלה לשינוי החזון הציוני של האבות המייסדים, של מדינה דמוקרטית בעלת רוב יהודי החברה במשפחת העמים — אלא פעלה לבסס אותו בהנהגתה.
הגישה חסרת הפשרות של תנועת המתנחלים כלפי שלל המפלגות הפוליטיות, והאהדה שבה קיבלה המערכת הפוליטית את התנועה, תוך חוסר רצון לדכא את שאיפותיה הטריטוריאליות המשיחיות שלוו באינספור הפרות חוק — סיפקו תמיכה להתיישבות בשטחים. הן איפשרו לתנועה להעצים את כוחה הפוליטי בזירה המדינית ולקדם ללא הפסק את מפעל ההתנחלויות.
במציאות הנוכחית קשה עוד למצוא הבחנה ברורה בין המתנחלים, הפוליטיקה של השטחים והפוליטיקה של מדינת ישראל. אך חשוב לזכור כי טשטוש זה, כמו גם ביסוס וחיזוק הכוח הפוליטי של המתנחלים, לא הגבירו את הפופולריות של נטיותיהם הלאומיות־משיחיות בקרב כלל הציבור הישראלי.
12 סקרים שערכנו מ–2018 עד היום מראים באופן עקבי וחד־משמעי, שרק כחמישית מהישראלים תומכים בסיפוח חד־צדדי של השטחים. המדיניות הטריטוריאלית והמשטרית שהאליטה הפוליטית בכלל, ואליטת המתנחלים בפרט, מנסות לנווט אותנו אליה, אינה משקפת את עמדות הציבור. אליטה זו, באמצעות ההפיכה המשטרית שהיא מקדמת בימים אלו, פועלת להשלים את המהלך המשיחי על ידי ריסוק בג”ץ והחלפת הדמוקרטיה באתנוקרטיה בכל רחבי ארץ ישראל.
פורסם לראשונה ב-הארץ, 22.06.2023
