במשך יותר מחמישה עשורים ניסתה ישראל, באמצעות מפעל ההתנחלויות, לקבוע מציאות חדשה בגדה המערבית ובעזה – מציאות שתעגן את השליטה הישראלית, תעקר את היתכנותה של מדינה פלסטינית ריבונית ותכין את הקרקע לסיפוח עתידי שיוצג לעולם כמעשה טבעי. אלא שהפרויקט, שבו הושקעו מאות מיליארדי דולרים ושנישא במשך שנים כסמל – הן לחזון הציוני והן לזה המשיחי – מתברר יותר ויותר כסיפור של כישלון שיטתי, בדומה להתנחלויות בעזה. הוא הצליח לייצר מראית עין של עובדות, אך לא מציאות בת-קיימא; הוא העמיק את הקרע הפנימי בישראל, חיזק את תלותה של החברה החרדית במנגנוני תקציב ופריבילגיות והותיר אחריו מרחב שבו רוב ההתיישבות מתקיימת רק בזכות סבסוד ממשלתי ולא בזכות משיכה טבעית.
ראשיתו של המפעל הזה נעוצה באמונה שדרך ההתנחלות ניתן יהיה לייבש את רעיון שתי המדינות באמצעות דמוגרפיה. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שיעור הגידול השנתי של האוכלוסייה היהודית באיו”ש עומד בעשור האחרון על ממוצע של 2.5% בלבד – אמנם גבוה מאשר בישראל, אך רוב הגידול הוא תוצאה של ריבוי טבעי ביישובים החרדים, אוכלוסייה ששיעורה באיו”ש גבוה פי שלושה וחצי מהשיעור בישראל. גידול זה נמוך משמעותית מהתחזיות שהציגו ראשי המתנחלים בעבר, שדיברו על “מיליון יהודים ביהודה ושומרון עד 2025”. המספר האמיתי הוא חצי מכך.
כבר ב-2021 נחשף כי הערים הגדולות ביהודה ושומרון – מודיעין עילית, ביתר עילית, מעלה אדומים ואריאל – כולן סובלות ממאזן הגירה פנימי שלילי. הערים החילוניות, שנועדו לשמש עוגנים להתפשטות ההתיישבות, מתפקדות כיום כמובלעות מתבגרות, החסרות את משאב הצעירים והמשפחות החדשות שירימו אותן, ואילו החרדיות משמשות מוקדי עוני העונים למצוקת הדיור של החברה החרדית. התנחלויות רבות אינן אלא שכונות שינה שמתקיימות בזכות מענקים ממשלתיים נדיבים ופטורים ממיסים, ולא בזכות קהילה יצרנית ומשגשגת. בניגוד למיתוס החלוצי של “כיבוש העבודה” והעצמאות, מפעל ההתנחלויות הפך לגורם תלוי, צרכן ולא יצרן.
שיעור הפלסטינים בגדה נשאר סביב 85% מן האוכלוסייה. יתר על כן, הגם שבשטח C עלה מספר הישראלים בכ-60% מאז 2010, מספר הפלסטינים עלה פי חמישה – רוב העלייה הגיעה מגלישה של השטח הבנוי משטחי הרשות הפלסטינית לשטח C. השטח הבנוי הפלסטיני גדול כיום כמעט פי 8.5 מהשטח הבנוי הישראלי. במקביל מצה”ל נדרש כל הזמן להגדיל את מספר החיילים והמשאבים לאבטחת המתנחלים.
לצד זה התעצבה תופעה-בת של “משיחיות פוליטית”: שימוש בדת ובפאתוס לאומי כדי לכסות על נתוני הכישלון. סמוטריץ’, בן גביר ואחרים מציגים את עצמם כממשיכי חזון הגאולה, אך מאחורי הצהרות הריבונות מסתתרת מציאות כלכלית מדולדלת. הממשלה העבירה לידי סמוטריץ’ את השליטה במינהל האזרחי ובתקציבי הפיתוח, אך גם זה לא הועיל — מאזן ההגירה בגדה נותר שלילי, התחלות הבנייה הולכות ופוחתות למרות הגידול הדרמטי בקידום תוכניות בנייה והגידול השנתי מתרכז כמעט אך ורק בערים החרדיות הסמוכות לקו הירוק. גם בתוך הימין גובר הקול הספקני. ראשי מועצות לשעבר, כמו יעקב פייטלסון, מודים כי “ההתיישבות ביו”ש מדשדשת” וכי “הגישה של יישובים קטנים יוצרת גטאות שאינם מחזיקים מעמד יותר מדור או שניים”.
כישלונו של המפעל אינו רק במדדים כמותיים, אלא גם בערעור המוסרי והמדיני של ישראל. מדיניות ההתנחלות יצרה מציאות של משטר אפרטהייד בפועל, שבו חוקים שונים חלים על אוכלוסיות שונות באותו שטח. ישראל לא יכולה לספח את הגדה בלי לשלול את זהותה הדמוקרטית, אך גם אינה מוכנה להיפרד ממנה בלי לשלם מחיר פוליטי. כך הפכה ההתנחלות למלכודת זהות לאומית: היא אינה מספקת ביטחון, אינה מחזקת את הכלכלה ואינה תורמת למעמדה הבין-לאומי של ישראל – אך היא ממשיכה להתקיים מכוח אינרציה ותחושת שליחות ריקה.
חמישים ושמונה שנה אחרי תחילת ההתנחלות היהודית בגדה ניתן לומר בביטחון: הפרויקט לא הצליח להשיג את מטרתו הפוליטית. הוא לא ביטל את האפשרות להסדר, לא יצר רוב יהודי, לא הביא לשינוי מהותי במאזן הדמוגרפי ולא הצליח להעניק לישראל שליטה מלאה בשטח. במקום זאת, הוא הוליד אזור שמורכב מכיסים מפוזרים של אוכלוסייה יהודית ענייה הנתמכת על ידי מדינה מתעייפת. ישראל נותרה תקועה בין שתי זהויות – בין מדינת לאום דמוקרטית לישות משיחית המאמינה בשלטון נצחי על עם אחר.
מפעל ההתנחלויות נולד מתוך שאיפה לייצר ביטחון וזהות, אך סופו שהוא מאיים על שניהם. מבחינה ביטחונית נדרשת נוכחות מתמדת של צה”ל כדי להגן על קהילות מבודדות; מבחינה מדינית ישראל איבדה את אמון הקהילה הבין-לאומית; ומבחינה חברתית היא נושאת על גבה אוכלוסייה הולכת וגדלה שאינה משתתפת באופן מלא בכלכלה ובחברה האזרחית. ההישג היחיד שנותר למפעל הזה הוא הצלחתו להוליך שולל את הציבור במשך שנים – להעמיד פנים שיצר מציאות חדשה, בעוד שבפועל הוא מייצר קיפאון.
ההתנחלויות נועדו להיות סמל לכיבוש הארץ ולחידוש הריבונות, אך הן הפכו לסמל לאובדן דרך. הן אינן מעצבות את גבולות המדינה אלא מערערות את גבולותיה המוסריים והדמוקרטיים. הן אינן מבטיחות את עתיד העם היהודי אלא מציבות אותו בפני סכנה של זהות מפוצלת ומדינה אחת דו-לאומית. בחשבון הסופי מפעל ההתנחלויות הצליח לקבוע עובדות – אך כולן פועלות נגדו. המציאות שנוצרה בגדה אינה בסיס לסיפוח אלא כתב אישום על מדיניות שהתמכרה לאשליה. כל עוד ישראל ממשיכה להחזיק בפרויקט הזה, היא דוחה את רגע ההתפכחות. אך העובדות, כמו תמיד, חזקות מן המיתוס: ההתנחלויות לא שינו את המציאות – הן רק חשפו את גבולותיה.
פורסם לראשונה ב-JOKOPOST, 08.10.2025
