רבים במחנה הליברלי, המבקשים להחזיר את מדינת ישראל אל דרך השפיות המדינית, מייחלים לרגע שבו מי שמנהיגים אותנו בשנים האחרונות יישירו מבט ויאמרו את האמת: נכשלנו. בזבזנו חיים, משאבים וערכים. אך זו משאלת לב תמימה. מי שמורגלים בבריחה מאחריות, לעולם לא יודו בכישלון. במקרה הטוב הם יאשימו את מי שניסו להציל את המדינה ממדיניותם.
שחרור החטופים הוא רק דוגמה אחת. ראש הממשלה, השרים וחברי הכנסת מהקואליציה — אותם אנשים שהיו מוכנים להקריב את החטופים על מזבח “חידוש הריבונות בעזה”, שפגעו במשפחות, בזו לציבור שתמך בהן וטענו שרק “המשך הלחץ הצבאי” יביא לשחרורם — ממהרים כעת להכריז שהמדיניות שלהם הוכיחה את עצמה. איש מהם אינו עוצר לרגע להודות כי אותם חטופים, ואחרים שנהרגו ונרצחו, היו כבר מזמן בבית אילו ישראל הייתה מקדמת הסכם מדיני להפסקת המלחמה, כפי שדרש העולם וכפי שידעו גם בכירי מערכת הביטחון, כבר בחודש הרביעי לקיומה.
אותו דפוס חוזר בכל תחום. כישלון ה-7 באוקטובר, למשל, איננו תוצאה של מדיניות הבידול של נתניהו — חיזוק חמאס והחלשת הרשות הפלסטינית — אלא, לשיטתם, נובע בכלל מ”ההתנתקות” של 2005. אין גבול לציניות. במקום לבחון את ההשלכות של ניהול ממושך של סכסוך במקום פתרונו, הם מאמצים את האירוע הקשה ביותר בתולדות המדינה כהוכחה צדדית לכך ש”אין עם מי לדבר”. אותו נרטיב שקרי, שבזכותו נמנע כל ניסיון לבנות מציאות אחרת.
גם הסכמי אוסלו, שהסירו מישראל את האחריות לניהול חייהם של מיליוני פלסטינים, שפתחו פתח ליישוב הסכסוך, שהעניקו את שיתוף הפעולה הביטחוני עם הרשות הפלסטינית ומנעו אינספור פיגועים, הופכים לשעיר לעזאזל נצחי. כל כישלון מדיני, כל עימות, כל ביקורת חיצונית – כולם נובעים, כך הם אומרים, מאותו “חטא קדמון”. זהו הסבר כה נוח עד שאין להם צורך בבדיקה עצמית. נתניהו, שעמד על במות והתרברב כי הוא “הרג את הסכמי אוסלו”, לא ביטל אותם בפועל במשך 19 שנות שלטונו, משום שידע היטב שהם הבסיס היחיד לשקט היחסי ולתיאום הביטחוני. אבל בעיני מחנה הסירוב, ההיגיון אינו נדרש – רק השנאה לנורמליות.
האשמת הזולת הפכה לתרבות שלטונית. כשהכלכלה מקרטעת והאינפלציה מטפסת – האשמים הם “הפקידים”. כשהממשלה מתפרקת מניהול, זה משום שהאופוזיציה “לא פטריוטית” או שהתקשורת “שמאלנית”. כשגדר הביטחון לא מושלמת בלחץ המתנחלים כבר שני עשורים – בג”ץ אשם. גם המשבר הבין-לאומי החריף שבו שרויה ישראל אינו תוצאה של מדיניות יהירה, של ביזוי מוסדות משפט והצהרות סיפוח, אלא “אנטישמיות במסווה חדש”. צווי המעצר של בית הדין הבין-לאומי? שוב אנטישמיות. הסנקציות על מתנחלים ושרים? מזימה עולמית. כל דבר – רק לא אחריות עצמית.
אותו תהליך קורה גם בתחומים הפנימיים ביותר. מערכת הבריאות הקורסת? זו בכלל ירושת מפא”י. מערכת החינוך? כישלון “האליטות הישנות”. אפילו גל הפשיעה הגואה בחברה הערבית, תוצאה של שנים של הזנחה מכוונת, מוצג כ”הוכחה” לכך ש”הם לא יודעים למשול בעצמם”. תמיד יש מישהו אחר שישלם את המחיר.
במקום לבנות מדיניות, הממשלה מתמחה בהסרת אחריות. כל עוד הציבור מקבל את הנרטיב הזה, אין צורך ברפורמות, בתכנון, או בשלטון אחראי. מספיק להצביע על אויב חיצוני או פנימי, והכול נסלח. זו הדרך שבה שורדים פוליטיקאים שמפחדים מהאמת יותר מכל אויב. כי האמת פשוטה: עשרות שנים של ניהול סכסוך במקום פתרונו, של טיפוח מגזרים על חשבון הכלל, של רמיסת מוסדות מדינה כדי לשמר שלטון – הן שהובילו אותנו לשפל הזה.
אבל כדי להודות בכך נדרשת מנהיגות. לא של קמפיינים, אלא של חשבון נפש. מנהיגות שיודעת לומר “טעינו” ולקחת אחריות. בישראל של נתניהו, אחריות היא מילת גנאי. כאן מי שמבקר נחשב בוגד, ומי שמתריע על אסון נחשב שמאלן מנותק. זהו עולם הפוך שבו המפגינים כחוק אשמים באלימות השוטרים, הלוחם אשם בשבי, התושב בביתו אשם בחטיפתו והאזרח אשם במחדל המדינה.
הבריחה מאחריות איננה רק כשל מוסרי; היא מנגנון שמונע תיקון. כל עוד הממשלה נאחזת באשליה ש”כולם אשמים חוץ מאיתנו”, שום דבר לא ישתנה. הציבור הישראלי ימשיך לשלם את המחיר – בביטחון, בכלכלה, באמון. ואילו ראש הממשלה וחבריו ימשיכו להטיף על “אחדות” בזמן שהם מחרבים כל יסוד של סולידריות.
יום אחד, אולי, תגיע אותה הודאה מצופה. היא לא תבוא מפיהם של נתניהו ושותפיו, אלא מתוך הציבור עצמו – ברגע שבו יבין שהאשמה אינה באחר, לא באוסלו, לא בהאג, אלא באלה שברחו מאחריותם שוב ושוב. עד אז, נמשיך לחיות במדינה שבה הכישלון תמיד של מישהו אחר.
פורסם לראשונה ב-JOKOPOST, 22.10.2025
