הנתונים שנאספו מהלמ״ס על דפוסי ההצבעה ביהודה ושומרון בבחירות 2022 ועל הדירוג החברתי-כלכלי מלמדים על תהליך עמוק של תלות הדדית בין השלטון המרכזי לבין קהילות מוחלשות כלכלית. מאחורי המספרים, האשכולות והאחוזים מסתתר סיפור פוליטי ישן אך מתועד כיום באופן כמותי וברור. מהנתונים עולה שככל שהיישוב חזק יותר כלכלית, כך קטן הסיכוי שתושביו יצביעו לקואליציה; ככל שהוא חלש ותלוי במימון ממשלתי, כך עולה התמיכה במפלגות השלטון. זוהי מערכת יחסים בין כוח פוליטי לכוח תקציבי, היוצרת נאמנות פוליטית הנשענת על הזרמות כספיות ועל תלות מבנית במנגנוני המדינה.
בבחינת כלל היישובים באיו”ש נמצא מתאם שלילי מובהק בין האשכול החברתי-כלכלי לתמיכה בקואליציה (r=-0.317, p<0.001). ככל שהיישוב שייך לאשכול גבוה יותר – בעל הכנסה, השכלה ושירותים ציבוריים מתקדמים – כך יורדת התמיכה במפלגות השלטון. בערים נמדד מתאם כמעט מושלם (r=-0.979), ומתגלים פערים חדים: בערים חלשות כלכלית כמו מודיעין עילית וביתר עילית שולטים החרדים והליכוד; בערים מבוססות כמו אריאל ומעלה אדומים ניכרת נטייה למרכז ולאופוזיציה. המועצות המקומיות מציגות דפוס דומה אך מתון יותר (r=-0.79), ואילו במועצות האזוריות – המאופיינות בהומוגניות אידיאולוגית – הקשר כמעט שאינו קיים. ככל שהיישוב מבוסס על זהות אמונית ולא על כלכלה, כך נחלשת השפעת רמת החיים על ההצבעה.
במועצות האזוריות גוש עציון, מטה בנימין, שומרון והר חברון שולטת הציונות הדתית כמעט לחלוטין, בעוד שהמועצות האזוריות מגילות ים המלח וערבות הירדן נוטות לליכוד. ברובן, האידיאולוגיה גוברת על הכלכלה. עם זאת, ביישובי הספר החילוניים הסמוכים לגוש דן – ניל״י, כפר האורנים וצופים – ניכרת תזוזה קלה: תושבים באשכולות בינוניים נוטים יותר לליכוד ולמפלגות המרכז, בעיקר צעירים ובעלי השכלה. זהו סדק ראשון במונולית ההתיישבותי.
במועצות המקומיות הקשר בין כלכלה לפוליטיקה ברור בהרבה. ביישובים דתיים-לאומיים כמו קרני שומרון, אפרת וקדומים הציונות הדתית מובילה, אך הליכוד מתחזק. ביישובים חרדיים כמו עמנואל ניכרת שליטה מוחלטת של ש״ס ויהדות התורה. באשכולות הנמוכים (1-3) גדלות המפלגות החרדיות, באשכולות הבינוניים (4-6) גוברים הליכוד והציונות הדתית, ובאשכולות הגבוהים מתחילות לחדור מפלגות המרכז – בעיקר יש עתיד והמחנה הממלכתי. ככל שהיישוב עצמאי יותר תקציבית, כך גוברת חירותו הפוליטית. תלות כלכלית מתורגמת לנאמנות שלטונית, בעוד שעצמאות כלכלית מזינה ביקורת.
בערים התלות הכלכלית קובעת כמעט לחלוטין את המפה. מודיעין עילית וביתר עילית, באשכולות 1-2, מצביעות ליהדות התורה בשיעורים של למעלה מ-85%. לעומתן, מעלה אדומים ואריאל, באשכול 6, מעניקות יתרון לליכוד ולמפלגות המרכז. הערים החרדיות הן מקרה מבחן למנגנון שליטה כלכלי-פוליטי: שיעור עוני גבוה, תקציבים ממשלתיים נדיבים והיעדר הכנסות עצמיות מייצרים נאמנות פוליטית המבוססת על קיום כלכלי. במועצות כמו שומרון ומטה בנימין שיעור השתתפות המדינה בתקציב השוטף מגיע ל-60% עד 70%, לעומת ממוצע ארצי של כ-39%. בתקציבי הפיתוח ההשתתפות גבוהה פי שלושה. היישובים הללו מתקיימים בזכות תקציבי המדינה, לא בזכות חוסנם הפיסקלי. כך נבנה מנגנון שבו השלטון לא רק מעניק שירותים אלא גם מממן את נאמנותו.
הדפוס הזה, שנבנה במשך עשורים, מייצר שליטה פוליטית לא באמצעות רעיונות אלא באמצעות תקציבים. המפלגות השולטות למדו לגייס נאמנות באמצעות חלוקת מענקים ומימון פרויקטים. במועצות החרדיות והדתיות התמיכה בקואליציה כמעט זהה לתמיכה כלכלית: ככל שהמדינה מעניקה יותר, כך גדלה התמיכה. כך נוצר מעגל סגור שבו התקציב מממן את השלטון והבוחרים מממנים את המשך שליטתו. האשכול החברתי-כלכלי הופך למדד לעצמאות פוליטית: אשכול נמוך פירושו תלות, אשכול גבוה פירושו עצמאות. יישוב באשכול נמוך מצביע לממשלה שמממנת את קיומו, ויישוב באשכול גבוה נוטה לבקר אותה. המרכז הכלכלי מייצר חירות פוליטית; הפריפריה הכלכלית מייצרת נאמנות.
כאשר משווים בין סוגי הרשויות ניכרים הבדלים חדים: המועצות האזוריות מונעות מאמונה ואידיאולוגיה, המועצות המקומיות משקפות את המעבר מחברה אידיאולוגית לחברה אזרחית הנשענת על המדינה, והערים מבטאות תלות כמעט מוחלטת בשלטון. שאלת הבחירה החופשית מתחדדת: כאשר מועצה מתקיימת מתקציב ממשלתי, וראשיה תלויים בהחלטות שרים, החופש הפוליטי הופך לתיאורטי. כל מערכת בחירות משחזרת את חלוקת התקציבים הקודמת – האזרח יודע מי יספק לו תקציב, לא מי יוביל מדיניות. במציאות שבה התקציב הוא תנאי קיום, ההצבעה הופכת למנגנון הישרדות.
כך נבנה בישראל מודל של “דמוקרטיה ממומנת”: משטר שבו הכלכלה משמשת כלי שליטה פוליטי. באזורים מבוססים, שבהם האזרחים תורמים יותר משמקבלים, נשמר מרחב ביקורתי; באזורים חלשים, שבהם מקבלים יותר משתרמו, מתקבעת נאמנות יציבה. הנתונים מלמדים שהמתאם בין האשכול החברתי-כלכלי לתמיכה בקואליציה אינו רק תוצאה של רמת חיים אלא ביטוי לקשר העמוק בין שוויון, אחריות אזרחית וחופש בחירה.
אם נביט במספרים לא כנתונים יבשים אלא כבמדד חברתי, נגלה שהם משקפים פער הולך ומעמיק בין “שתי ישראל”: האחת – מבוססת, ביקורתית ועצמאית כלכלית, והאחרת – ישראל התלויה, הנשענת על כספי המדינה ועל הבטחותיה. בין “שתי ישראל” אלה נמתח הגבול האמיתי של הפוליטיקה – לא גבול מדיני אלא גבול של תלות. ככל שהפער הזה מעמיק, כך מצטמצם מרחב הבחירה החופשית של החברה הישראלית כולה.
פורסם לראשונה ב-JOKOPOST, 16.11.2025
