על פי נתוני משרד החינוך, מאזן החינוך בין ישראל לאיו”ש לשנת 2024 חושף תמונה מדאיגה: הקצאות תקציביות חריגות, פערי השקעה בלתי מוסברים ואפליה במסווה של שוויון. מתחת למעטה הנתונים נחשף מנגנון שמעצים אוכלוסיות מועדפות והדרת אחרות, תוך פגיעה בעקרונות הצדק והשקיפות שמדינה מתוקנת אמורה להחזיק בהם.
לכאורה מערכת החינוך באיו”ש משרתת 7% מכלל תלמידי ישראל ומקבלת הקצאה תקציבית כוללת הדומה לחלקה היחסי, כ-7%. אך כשבוחנים את הנתונים לעומק, מתגלים עיוותים עמוקים. לדוגמה, שעות ההוראה המוענקות באיו”ש מהוות רק 5.1% מכלל השעות בארץ – נתון המצביע על השקעה ישירה נמוכה פר תלמיד והיעדר תגבור ראוי לצמיחה הדמוגרפית באזור. מנגד, ההקצאה הגבוהה לשכר מרמזת על מבנה שכר בלתי פרופורציונלי למורים ולגננות או על רכיבים מוסווים שאינם נוגעים ישירות להוראה.
הפער מתחדד עוד יותר כשבוחנים את סוג המוסדות שנהנים מהתקציבים. רשת החינוך העצמאי – גוף חרדי שאינו מחויב לליבת לימודים מלאה – זוכה לנתח חריג במיוחד מאוגדן שעות ההוראה באיו”ש: 58.6 אלף מתוך 302.9 אלף שעות, שהם כ-19.4% מכלל שעות הרשת. זאת משום ששיעורה של החברה החרדית באיו”ש גבוה אף הוא – פי 3.5 משיעורה בישראל כולה.
פער נוסף מתגלה בתקציבי ההעשרה. תקציב גפ”ן – כלי ממשלתי לתגבור תכנים חינוכיים – מועבר לאיו”ש בשיעור של פחות מ-5% מהתקציב הארצי, למרות חלקם היחסי של תלמידי האזור. הפער הזה לא קיים בחינוך החרדי – שם מתועלים משאבים באמצעות מסלולים אחרים, מחוץ לבקרה מערכתית. התוצאה: תלמידים בחינוך הממלכתי באיו”ש סובלים מכפל קיפוח – גם בהשוואה לישראל וגם בהשוואה למגזר החרדי המקומי.
וזה לא נעצר כאן. כ-25% מתקציב ההסעות הארצי מוקצה לאיו”ש – פי 3.5 מחלקה של אוכלוסיית התלמידים. במקום השקעה במוסדות חינוך סמוכים למגורים – המדינה בוחרת לממן מערך תחבורה יקר, המזרים תלמידים ממאות חוות ומאחזים לא חוקיים, כמו גם מהתנחלויות קטנטנות, אל מוסדות מועדפים, שלעיתים קרובות נמצאים בתוך הקו הירוק. מדובר לא רק בהקצאה בזבזנית, המתישה ומסכנת את התלמידים מדי יום ביומו, אלא גם ביצירת מסלול כפול של גישה למשאבי המדינה – למי שמחובר למוקדי הכוח, ולמי שלא.
כך מתהווה מערכת חינוך דו-מהותית באיו”ש: האחת, ציבורית, חילונית בעיקרה, סובלת מהזנחה תשתיתית ומקיצוץ בתוכניות העשרה. האחרת, מגזרית-חרדית-משיחית, נהנית מהקצאות יתר, חופש פדגוגי ואי-מחויבות לתכנים אזרחיים. כל זה מתרחש תחת עינה הפקוחה של המדינה, שאינה דורשת אחריות או החזר חינוכי אמיתי. הפערים אינם נובעים מהבדל טכני, אלא מבטאים מדיניות ממשלתית שמתגמלת מערכת חינוך נבדלת, מגזרית, לעיתים מנותקת מהמדדים הפדגוגיים המקובלים, תוך פגיעה בתקצוב הכללי לחינוך ממלכתי ולתוכניות שוויוניות.
הנתונים מחייבים שאלות קשות: מדוע זוכים מוסדות החינוך החרדי וילדי החברה הלאומנית-משיחית באיו”ש לתקצוב מפנק, על חשבון כלל התלמידים? מדוע אין מנגנון פיקוח המאזן בין משאבים לבין מחויבות לתוכני ליבה, שוויון מגדרי או השכלה אזרחית? והאם ייתכן שתקצוב-יתר זה אינו אלא אמצעי לעיצוב מרחב פוליטי ואלקטורלי במסווה של שירות חינוכי?
אם ישראל שואפת להבטיח שוויון הזדמנויות חינוכי, היא חייבת להפסיק לתגמל מגזרים סגורים ולעבור למודל שקוף, דיפרנציאלי והוגן. חינוך הוא זכות – לא פרס. אם נמשיך לחלקו לפי שיוך מגזרי ולא לפי צורך פדגוגי, נהפוך את מערכת החינוך לכלי בידי מיעוט – על חשבון הכלל.
פורסם לראשונה ב-JOKOPOST, 12.12.2025
