לא כל טעות פוליטית נמדדת רק במספר המנדטים שאבדו בעקבותיה. יש טעויות שנמדדות בשחיקת מושגים, בהזזת גבולות מוסריים, ובעיוות מתמשך של תודעה ציבורית.
ההחלטה של יאיר לפיד ושותפיו לאפשר לנפתלי בנט לכהן כראש ממשלה עם שישה מנדטים הייתה טעות מהסוג הזה. לא טעות טקטית, אלא שבר נורמטיבי. מהלך שלא רק החליף שלטון, אלא שינה את אמות המידה שלפיהן הציבור הישראלי שופט הנהגה – ובעיקר הנהגה מדינית.
מאותו רגע, ובחסות מה שכונה “ממשלת השינוי”, נוצר בישראל עיוות מסוכן: נפתלי בנט מוצג כראש ממשלה “טוב”, לא משום מדיניותו, אלא משום ההשוואה לממשלת בנימין נתניהו הנוכחית – הממשלה הרעה בתולדות הציונות עבור העם היהודי.
ההשוואה הזו אינה תמימה. היא נוחה. היא מוחקת את השאלה המדינית ומחליפה אותה במדדים של סגנון, טון, ניקיון כפיים ואמירת אמת. מדדים שבנט מרבה להשתמש בהם כיום תוך התעלמות מנושא המדיניות. אלא שאלו אינם קריטריונים להנהגה, אלא תנאי סף מינימליים. מדינה אינה בוחרת ראש ממשלה כדי שלא ישקר, אלא כדי שיוביל אותה לכיוון ראוי.
כאשר בוחנים את ממשלת בנט לא ביחס לנתניהו של השנים האחרונות, אלא ביחס לממשלות שנמדדו על פי מדיניותן – ממשלות יצחק רבין, אהוד ברק ואהוד אולמרט – מתברר עד כמה ההשוואה לנתניהו היא תרגיל הסחה. מול רף זה, ממשלת בנט אינה “מרכזית” או “מאחדת”, כפי שהוא מרבה ל”צייץ”, אלא ממשלה סיפוחיסטית בפועל, ממשלה שסירבה לכל אופק מדיני והעמיקה את השליטה הישראלית בגדה המערבית.
זו אינה מסקנה בדיעבד. זו הייתה זהותו הפוליטית של בנט עוד שנים לפני שהפך לראש ממשלה. תוכנית סיפוח שטחי C שהציג כבר ב־2012, ושכונתה באירוניה “תוכנית ההרגעה”, לא נזנחה מעולם. היא הפכה, לאורך השנים, ממניפסט אידיאולוגי למדיניות זוחלת. בנט עצמו אמר זאת בגלוי: “בנושא ארץ ישראל עלינו לעבור מבלימה להכרעה… החלום הוא שיהודה ושומרון יהיו חלק מישראל הריבונית”. כאשר נשאל על תגובת העולם, השיב בביטול: “העולם לא יכיר… לא נורא. הוא יתרגל”.
אלו אינם ציטוטים שוליים. אלו אבני יסוד של תפיסת עולם. תפיסה הרואה במשפט הבינלאומי, בלגיטימציה בינלאומית ובמחירים מדיניים מטרד זמני, לא מסגרת מחייבת. תפיסה זו לא השתנתה כאשר בנט נכנס ללשכת ראש הממשלה – היא רק לבשה חליפה ממלכתית יותר.
כשר ביטחון, בנט תרגם אידיאולוגיה למנגנונים: ביסוס ההתנחלויות בשטחי C, הרחבת מאחזים, סלילת כבישים עוקפים, וקידום תשתיות שמטרתן אחת – הפיכת הסיפוח לבלתי הפיך. כראש ממשלה, הוא לא הקפיא, לא בלם ולא רמז על שינוי כיוון, אלא ההיפך הגמור. הוא סירב לפגוש את הנהגת הרשות הפלסטינית, דחה כל יוזמה מדינית, והגדיר במפורש את מדיניותו: “לא פותרים את הסכסוך, מנהלים אותו”.
ניהול הסכסוך, צריך לומר ביושר, אינו עמדה ניטרלית. הוא בחירה. בחירה בהמשך שליטה, בהעמקת פערי זכויות, ובהתקבעות למציאות של מדינה אחת בין הירדן לים. זו אינה מדיניות של “מרכז”, אלא מדיניות ימנית מובהקת – רק בלי הכרזות.
כאן חוזרת האחריות ללפיד ושותפיו. בשם “רק לא נתניהו”, הם הסירו את הדרישה המינימלית ממי שעמד בראש הממשלה: מחויבות לשימור אופק מדיני. הם לא דרשו הקפאה, לא דרשו תהליך, לא דרשו אפילו הצהרה. הם העניקו לבנט את הנכס היקר ביותר בפוליטיקה – לגיטימציה במחנה הליברלי-ציוני – ללא תמורה מדינית כלשהי.
המהלך הזה יצר תקדים מסוכן: שמחנה מרכז-שמאל יכול לוותר על המדיניות ולקבל בתמורה “סגנון”. שהשאלה אם ראש ממשלה מקדם סיפוח או חוסם אותו הפכה משנית לשאלה אם הוא “נעים” או “לא מושחת”. כך נולדה תודעה מעוותת, שבמסגרתה בנט יכול כיום לפנות למצביעי לפיד, יאיר גולן ובני גנץ, ולהיתפס כאלטרנטיבה “שפויה” – לא משום ששינה את עמדותיו, אלא משום שהרף הונמך.
כאן טמון הכשל של לפיד ושותפיו. בשם המאבק בנתניהו, הם הסכימו להפקיד את ראשות הממשלה בידי מי שהשקפת עולמו המדינית עומדת בסתירה מוחלטת לעמדות רוב מצביעיהם. בכך הם לא רק הלבינו את בנט פוליטית, אלא שברו נורמה יסודית: שמאל-מרכז מדיני אינו אמור להכשיר הנהגה ימנית אידאולוגית ללא תמורה מדינית כלשהי. התוצאה הייתה הענקת לגיטימציה מלאה לימין ההתנחלותי כמרכיב “שפוי” במחנה הדמוקרטי.
גם בתקופת בנט נשמעו אזהרות ברורות. יאיר גולן אמר אז כי “ממשלה שמקפיאה את המדיניות המדינית בפועל מקדמת סיפוח זוחל” (ראיון לגלי צה”ל, 3.11.2021). הדברים לא זכו להדהוד ציבורי רחב, משום שהשיח כבר הוסט: כל עוד נתניהו איננו, נדמה היה שמותר לעצום עיניים. זהו בדיוק שורש הבעיה.
גם בעולם לא נרשמה התעוררות מדינית. בנט עצמו הצהיר כי “לא אעסוק בתהליך מדיני ולא אבזבז אנרגיה על משהו שאין לו היתכנות” (ראיון לעיתון New York Times ב-22.8.2021). זו לא הייתה אמירה טקטית אלא תפיסת עולם. ראש ממשלה שמוותר מראש על ניסיון לעצב עתיד מדיני אינו ניטרלי; הוא בוחר בהמשך המצב הקיים, כלומר בהעמקת השליטה והתרחקות מהיפרדות.
בנט היה מהמנועים המרכזיים שהכשירו את הקרקע לעליית בצלאל סמוטריץ’ ואיתמר בן גביר. לא כסטייה, אלא כרצף. סמוטריץ’ מיישם כיום מנגנונים שבנט בנה, ובן גביר מקצין שיח שבנט נרמל. לפיד ושותפיו אולי לא התכוונו לכך, אך הם תרמו לכך תרומה מכרעת.
הטעות לא הייתה בכך שהחליפו את נתניהו. היא הייתה בכך שהחליפו מדיניות בסגנון, וערכים בהשוואה. מחיר הוויתור הזה ניכר כיום בזירה הפוליטית ובסקרים. ממשלה אינה נבחנת לפי כמה היא פחות גרועה מקודמתה, אלא לפי השאלה אם היא משנה כיוון או מקבעת אותו. כהונת בנט לא שינתה כיוון. היא רק עטפה את הסיפוח הזוחל בממלכתיות מנומסת.
אם יש לקח אחד מרכזי מאותה כהונה, הרי הוא זה: אין קיצורי דרך מדיניים. אין “ניהול אחראי” של כיבוש, ואין “שקט” שאינו זמני. מי שמבקש להציע אלטרנטיבה לנתניהו חייב להציע גם אלטרנטיבה למדיניותו. בלי זה, גם ההשוואה לנתניהו לא תציל את ישראל מהעתיד שאליו היא דוהרת.
אם המחנה הליברלי־ציוני חפץ חיים, עליו לומר אמת ברורה ולא נוחה: ההחלטה לאפשר לבנט להיות ראש ממשלה לא הייתה “רגע של אחריות לאומית”, אלא רגע של ויתור אידיאולוגי. ויתור שמחירו אינו נמדד בעבר, אלא בעתיד שאליו ישראל ממשיכה להידרדר – בשקט, בנימוס, ובלי לומר את האמת.
פורסם לראשונה ב-זמן ישראל, 23.12.2025
