שוב סלאח אל־עארורי בכותרות. אחרי שהזרוע הצבאית של חמאס קיבלה אחריות על הפיגוע בחווארה, ואחרי שבנימין נתניהו ויואב גלנט הוסמכו “לפגוע במחבלים ושולחיהם”, איים אל־עארורי כי החזרת הסיכולים הממוקדים תגרור מלחמה בין־זירתית (ראש הממשלה נתניהו אמר כי אל־עארורי “יודע למה הוא מתחבא”).
אל־עארורי אינו פנים חדשות בזירה הפלסטינית, והוא אינו מסתיר את כוונתו להבעיר את השטחים. ניתן היה לשמוע זאת כבר לפני שנה, בנאומו לציון 35 שנים להקמת תנועת חמאס. הוא היה אחד מבין ארבעה מנהיגי התנועה שנאמו, והנאומים שיקפו את ההבדלים בגישותיהם, למרות הניסיון לשדר אחדות.
שני נאומים, של אסמעיל הנייה, ראש הלשכה המדינית של כלל תנועת החמאס, ויחיא אל־סינוואר, ראש הלשכה המדינית ברצועת עזה — שודרו בעזה. השלישי, של אל־עארורי, סגן ראש הלשכה המדינית, שודר בעצרת באוניברסיטת ביר זית והרביעי, של חאלד משעל, המנהיג בחו”ל, שודר בעצרת בצידון. המיקום הגיאוגרפי שיקף את חלוקת מוקדי הכוח של התנועה: הנייה ואל־סינוואר שולטים בעזה, אל־עארורי בגדה המערבית ומשעל בגולה הפלסטינית.
נראה כי משעל, ששואף לכהן בתפקיד ממלכתי — ראש אש”ף או נשיא פלסטין הבא — למד דבר או שניים מיאסר ערפאת: מרוחק מבני עמו בגדה המערבית ורצועת עזה הוא פועל לגיוס תומכים בקרב העמים הערביים והגולים הפלסטינים. שיתוף הגולים הפלסטינים, המהווים רוב בעם הפלסטיני, בקבלת ההחלטות, ושיתוף העמים הערביים בהחלטות מנהיגיהם בכל הנוגע לנרמול היחסים עם ישראל, היו אפוא סוגיות מרכזיות בנאומו.
אל־סינוואר ואל־עארורי, חתולי הרחוב הפרועים של חמאס, פונים לקהל יעד שונה: לאסירים ולמשפחותיהם. אבל גם ביניהם יש הבדלים. בעוד שאל־סינוואר מעדיף להסתפק באיום מרומז כי הוא יחפש דרך אחרת לשחרור האסירים אם לא תתבצע עסקת שחרור, אל־עארורי מבטיח לשחרר את האסירים באמצעות חטיפת חיילים ומתנחלים. אל־סינוואר, הנושא באחריות שלטונית לרווחת תושבי עזה, לא מעוניין לסכן את ההקלות הכלכליות מצד ישראל, מצרים והרשות הפלסטינית. אל־עארורי, המשוחרר מאחריות, רוצה להבעיר את הגדה כדי להביא לקריסת הרשות ולהשתלטות חמאס.
מאז שוחרר מהכלא הישראלי ב–2010, אל־עארורי מאתגר את משעל, הנייה ואל־סינוואר, כמו גם את ישראל והרשות. הוא יליד 1966 מהכפר עארורה שבנפת רמאללה, בעל תואר ראשון בהלכה איסלאמית מאוניברסיטת חברון והיה מפקד “גדודי השהיד עבדאללה עזאם”. בתפקידו הנוכחי הוא פועל בשלושה ערוצים.
הערוץ הראשון הוא ציר ההתנגדות — איראן, סוריה וחיזבאללה. אל־עארורי פועל להבטיח את המשך העברת הכסף, הנשק והידע הטכנולוגי לחמאס. הוא מנסה לחבל בהסכמי הנורמליזציה שנחתמו בין ישראל לכמה ממדינות ערב ולהוכיח לאחרונות שהאויב המרכזי של האומה הערבית־האיסלאמית הוא ישראל ולא איראן. את הסעודים הוא מזהיר כי נרמול היחסים עלול להביא למסירת השליטה במקומות הקדושים לישראל, ולירדנים הוא מזכיר את הסצינה שבה שר האוצר בצלאל סמוטריץ’ עומד מאחורי פודיום שעליו מפת ישראל הכוללת את הגדה המערבית והמזרחית (ירדן).
הערוץ השני הוא הרשות הפלסטינית. אל־עארורי מודה כי הוא תומך בפיוס לאומי עם בכירים ברשות לא משום שהוא מאמין שהם יובילו לממשלת אחדות לאומית, אלא כדי למתן את העוינות של הרשות כלפי פלגי ההתנגדות ולמנוע הידרדרות למלחמת אחים שתשרת את ישראל. במלים אחרות, הוא מרדים את הרשות כדי לבנות תשתית צבאית שתשמש ביום מן הימים לביצוע הפיכה והשתלטות על הגדה המערבית.
הערוץ השלישי הוא גדודי שהדאא אל־אקצא של תנועת הפתח. אל־עארורי מתחנף לתנועת הפתח כשהוא מזכיר את היסטוריית המאבק המפוארת שלה, ומקפיד לבדל אותה מאותה קבוצה קטנה במנגנוני הביטחון הפלסטיניים שמשתפת פעולה עם ישראל. כך הוא מקווה לשכנע את פעילי השטח של פתח לשים את מבטחם בחמאס ולא בג’יהאד האיסלאמי, שאליו הם חברו לאחרונה.
הערוץ הרביעי הוא הצעירים במחנות הפליטים בגדה ובלבנון. אל־עארורי זיהה את רגשות הזעם והבושה של הצעירים על ההשפלה רבת השנים, והוא מבקש לתרגם אותם לאלימות מהפכנית ובניית זירה חלופית או משלימה לרצועת עזה, שממנה יהיה אפשר לשגר רקטות וכטב”מים נגד ישראל. אמנם זה קשה באווירה שבה “המצפון העולמי” עובר תהליך של הסתגלות למראות הקשים של מיליוני עקורים ומהגרים, ובעידן שבו הצעירים חשים מיאוס כלפי מנהיגיהם המושחתים ולא מוכנים להקריב את נפשם למען מולדת המזוהה עם שליט מושחת, אך אל־עארורי מנסה לעורר מחדש את אהבת המולדת ואת הנכונות למות למענה. הוא מביע נכונות אישית להקרבת נפש כמו מוחמד דף, הרמטכ”ל של חמאס, שחווה אין־ספור ניסיונות התנקשות ואיבד את כל משפחתו.
הוא גם מהלך אימים על הצעירים ומזהיר אותם כי הם עומדים בפני סכנה קיומית. אם לא יתחמשו, יפגעו בביטחון האישי של המתנחלים, ירתקו את הצבא הישראלי לכל שטחי הגדה וינצלו את הפילוג הפנימי בישראל ואת מדיניות ממשלתה הקיצונית כדי לשכנע את העולם בצדקת דרכם, הם יעמדו מול שני מיליון מתנחלים וסכנת גירוש, ויפסידו את מסגד אל־אקצא ליהודים.
ההיסטוריה חוזרת על עצמה, הוא אומר לצעירים האלה, ומזכיר להם את יצחק רבין, שקרא לשבור לפלסטינים את העצמות באינתפאדה הראשונה אך נסוג וחתם על הסכמי אוסלו, ואת אריאל שרון, שחיסל את ההנהגה המייסדת של חמאס באינתיפאדה השנייה, אך הודה שאי אפשר להמשיך ולשלוט בעם אחר והחליט על התנתקות חד־צדדית מרצועת עזה. עכשיו הוא מדבר על סמוטריץ’ ואיתמר בן גביר, שלא באו מהצבא ומסרבים להישמע להמלצותיו, מה שעלול להוביל למלחמה אזורית ולנסיגה מהגדה. זו השורה התחתונה: אל־עארורי הוא אדם מסוכן שמעוניין במלחמה אזורית כוללת, שתסב נזק כבד לישראל ותקרב את קצה.
פורסם לראשונה ב-הארץ, 02.09.2023
