ההתכתבויות החשאיות של יחיא סינוואר עם הנהגת החוץ של חמאס, שנחשפו ב”וול סטריט ג’ורנל”, פותחות צוהר להבנת הלכי הרוח של האיש. “הדברים יצאו משליטה, ואנשים (נשים וילדים) נקלעו לזה, זה לא היה צריך לקרות”, כתב סינוואר. הוא הבין שההישגים המבצעיים של חמאס ב–7 באוקטובר נדרסו על ידי האכזריות של ההמון העזתי ולוחמי חמאס והפלגים האחרים, ועל ידי הפלישה הקרקעית של ישראל, שאותה לא צפה.
במשך שנים סינוואר התרגל לשמוע ישראלים השוללים כניסה קרקעית לרצועת עזה בשל המחיר בחיי חיילים ובשל עלויות השליטה בשני מיליון פלסטינים שם. הוא העריך שהתקפה על בסיסי צה”ל והריגה וחטיפה של חיילים תוליד סבב צבאי ותלחץ על ישראל להתקדם לעסקה לשחרור אסירים תמורת חטופים. הוא טעה.
ישראל החליטה על פלישה קרקעית לרצועה ב–28 באוקטובר, וכדי לשמר את ההישגים המבצעיים ולמנוע מישראל להשמיד את המנהרות והתשתית הצבאית, סינוואר מיהר להציע עסקה כבר בתחילת הפלישה: שחרור כל החטופים תמורת שחרור כל האסירים הפלסטינים. האחים לבית סינוואר, שבילדותם הסתתרו בתוך שוחות שחפר אביהם כדי להגן עליהם במלחמת 1967, התקשו לוותר על פרויקט חייהם. בנובמבר, כדי לשפר עמדות מול דעת הקהל הבינלאומית ולהביא לסיום מהיר של המלחמה ולשימור כוחו הצבאי של חמאס; וגם להבהיר להנהגת החוץ של הארגון, שהחלה להתנער ממנו, כי מרכז השליטה נמצא בעזה ולא בדוחא, הוא הסכים לשחרר 105 חטופים תמורת 210 אסירים פלסטינים.
סינוואר מבין שהוא לא יוכל להכריע את ישראל במגרש הצבאי, אלא רק באזרחי. הוא ממלכד ריכוזי אוכלוסייה אזרחית, מסתיר את לוחמיו בין תושבי עזה ומפקיד את השמירה על החטופים הישראלים בידי אזרחים, כדי לגרור את ישראל להרוג אזרחים, וכך יגברו הזעם והסנקציות הבינלאומיות עליה והיא תיסוג מרצועת עזה. “קורבנות של מאות אלפי אזרחים בסכסוכים סביב שחרור לאומי כמו במאבק השחרור של אלג’יר מהשלטון הצרפתי — הם קורבנות הכרחיים”, הוא כתב.
סינוואר מבין שבלי תמיכה עממית הוא והנהגת החמאס בעזה לא יוכלו להיות חלק מההסדרה ביום שאחרי, והוא עלול לסיים את חייו כמו קדאפי או מובארכ אחרי האביב הערבי. לכן הוא מחבר את הקורבנוּת הפלסטינית לזו האלג’ירית, שהפלסטינים מתחנכים עליה, ולתפישה שמות קדושים מביא תהילה וכבוד לאומה הערבית. “כל עוד הלוחמים שלנו עומדים על רגליהם ולא הפסדנו במלחמה”, הוא כתב בזעם אחרי שנודע לו על המגעים של הנהגת החוץ עם גורמים בפתח. “יש לנתק מיד את המגעים המבישים והמקוממים הללו. יש לנו היכולת להמשיך ולהילחם עוד חודשים”.
בין סינוואר לחאלד משעל האמון על מדיניות החוץ של חמאס יש דם רע. בבחירות הפנימיות למוסדות חמאס (2021) משעל ניסה לסלק את סינוואר מראשות הלשכה הפוליטית ברצועת עזה ולהציב במקומו את נזאר עוודאללה, אך המהלך לא צלח בשל התערבות גדודי אל־קסאם. בתום מבצע “עלות השחר” (2022), לאחר שסינוואר לא הצטרף לג’יהאד האיסלאמי במערכה מול ישראל, פרסם “אל־ערבי אל־ג’דיד”, כלי תקשורת קטארי שייסד עזמי בשארה, יועצו של משעל, קריקטורה משפילה שתייגה את סינוואר כמשת”פ של ישראל. האקטיביזם של סינוואר הרגיז את משעל, והוא דאג להקטין אותו בכל הזדמנות ולהבהיר שהחלטות חמאס מתקבלות במוסדות ההנהגה ולא על ידי אדם זה או אחר.
“עלינו להתקדם באותה הדרך שבה התחלנו ללכת, או שזה יהיה קרב כרבלא החדש”, כתב סינוואר. הוא מבין שהאיראנים לא יקיזו דם כדי להציל סונים, ולכן הזכיר את קרב כרבלא — קרב חשוב בהתפתחות האיסלאם השיעי, שבו חוסיין נכד הנביא מוחמד נחל תבוסה מידי החליף האומיי, יזיד הראשון. כך הוא שלח מסר לאיראנים, שתבוסת חמאס משמעותה תבוסה איראנית.
ייתכן שסינוואר זוכר את השימוש שערפאת עשה בקרב כרבלא, והוא ביקש להעביר מסר למנהיגים הערבים שכל מהלך לבניית ישות שלטונית פלסטינית ללא חמאס ברצועת עזה, יביא למלחמת אחים. ערפאת נזקק לכרבלא כדי לפאר את הלחימה של הפלסטינים נגד הצבא הירדני (1970–1971) ונגד הצבא הישראלי בביירות הנצורה (1982).
ערפאת גם רצה להזהיר את המלך חוסיין, קרוב משפחה של חוסיין, נכד הנביא, שאל לו ללכת בדרך השליטים האומיים ולהרחיב את הפילוג בתוך הבית המוסלמי; ולגייס את התמיכה של האוכלוסייה המוסלמית השיעית בלבנון ולהזהיר מפני הידרדרות למלחמות אחים. נראה שרק כאשר סינוואר יבין שאף אחד לא מחזר אחריו, ויש לו חלופה שלטונית, הוא יתקדם לעסקה.
פורסם לראשונה ב-הארץ, 15.06.2024
