בתוך הכאוס, הקיטוב והשבר הפנימי בישראל, מסתתרת תמורה טקטונית שרבים במיינסטרים היהודי, ובפרט במחנה המרכז־שמאל, מפספסים: החברה הערבית בישראל עברה שינוי פוליטי מואץ. במקום להסתגר מול ממשלת ימין קיצונית, שנתפשת כעוינת, הציבור הערבי רוצה להיות מעורב גם בנושאי חוץ ודורש מושב סביב שולחן קבלת ההחלטות.
סקר שערכו באחרונה פרופ’ גלעד הירשברגר ופרופ’ סיון הירש־הפלר מקבוצת המחקר “תמרור פוליטוגרפיה”, מצביע על השתלבות אזרחית מעשית ושינויים חברתיים, לצד עמדות לאומיות מוצקות וביקורת על ניהול הסכסוך על ידי הנהגת המדינה.
“השד הדמוגרפי”, ששימש כלי הפחדה בידי פוליטיקאים במשך עשורים, הולך ומתפוגג. שיעור האוכלוסייה הערבית מתייצב על 21.1% מכלל האוכלוסייה בישראל. במקביל לירידה בפריון, מתרחשת מהפכה בהשכלה הגבוהה. הערבים הם כיום כ–19% מכלל הסטודנטים לתואר ראשון, וישנם כבר יותר מאלף דוקטורנטים ערבים (מתוך כ–12 אלף). דור חדש, משכיל, בטוח בעצמו ובעל שאיפות למוביליות, מעצב מחדש את החברה הערבית.
אחד השינויים הבולטים הוא ביחס לפוליטיקה ובפרט להשתלבות בקואליציה. למרות הניכור כלפיהם מצד השלטון, 70% מהמשיבים בסקר מקבלים את הכרעת הרוב ומעדיפים ממשלה שנבחרה באופן דמוקרטי, גם אם מדיניותה אינה מקובלת עליהם. אך המהפך האמיתי נוגע לרצון להשפיע: בעבר הדיון על ישיבה בממשלה ציונית היה טאבו. היום, 55.7% מהנשאלים מצהירים כי “בטוח שלא” יצביעו למפלגה ערבית שתצהיר מראש שתסרב להצטרף לקואליציה. הבוחר הערבי קץ בהסתגרות של המפלגות הערביות בספסלי האופוזיציה, ודורש מהן פרגמטיזם. כ–58% מהמשיבים מעוניינים בהקמת ממשלת מרכז־שמאל בהשתתפות מפלגות ערביות.
התמיכה בהשתלבות אזרחית אינה נובעת מעיוורון בנוגע למצבה של הדמוקרטיה הישראלית, ולא מבטאת התקפלות בנושא הפלסטיני. רוב הציבור הערבי סבור כי הדמוקרטיה בסכנה כל עוד נמשכת השליטה בשטחי הגדה המערבית. בניגוד לרבים במרכז היהודי, שמעדיפים להתעלם מהנושא, מבחינת רוב האזרחים הערבים לא יכולה להתקיים דמוקרטיה ליברלית מהותית לצד כיבוש השטחים, ועמדה זו צפויה להשפיע על הצבעתם.
הפער התפישתי העמוק ביותר בין המיינסטרים היהודי לערבי נחשף ביחס ל–7 באוקטובר: הסקר משקף עמדה שחובה להכיר: כ–90% מהציבור הערבי אינם תומכים בטבח שביצע חמאס, אבל כמעט 70% תולים את האשמה המרכזית לטבח בכיבוש. בניגוד לקונספציה הרווחת בקרב היהודים, לפיה עם ההתנתקות מעזה הסתיים הכיבוש ברצועה, הערבים מזהים את מדיניות הסגר והפרדת הרצועה מהגדה, כהמשך של שליטת ישראל ברצועה.
כאן גם טמון המפתח לפתרון. הציבור הערבי נותר המחנה הרעיוני היציב והעקבי ביותר בתמיכתו בשלום: התמיכה בפתרון שתי המדינות גורפת ומגיעה ליותר מ–75%. עם זאת, בדומה ליהודים, הציבור הערבי תופש את ההיפרדות החד־צדדית מעזה כניסוי כושל. בניגוד לציבור היהודי, הוא נוטה להאשים את ממשלת ישראל בכישלון, מכיוון שהוא תופש את פרדיגמת ההיפרדות החד־צדדית כפתרון שלא עונה על הצרכים המהותיים של הפלסטינים: עצמאות וחופש תנועה.
בנוסף לעניין בדיון המדיני־ביטחוני, הציבור הערבי דורש היום שותפות בניהול מהלכים לאומיים: יותר משני שלישים מהמשיבים סבורים כי על הרשות הפלסטינית לנהל את רצועת עזה ב”יום שאחרי” המלחמה, ורובם מצפים ממנהיגיהם בכנסת לקחת חלק פעיל בעיצוב המדיניות בנושא. הדרישה להשפעה התרחבה מסוגיות של תקצוב ואלימות בתוך החברה הערבית, לחתירה לשותפות גם בעיצוב מדיניות החוץ והביטחון.
סוגיה רגישה נוספת היא שאלת חראם אל־שריף (הר הבית). כ–95% מהנשאלים קובעים נחרצות כי ההר צריך להישאר בשליטה מוסלמית. נתון זה מבהיר את הרקע להתלקחויות אלימות בעבר, מאירועי אוקטובר 2000 ועד מבצע “שומר החומות” ב–2021, שפרצו במקביל להטלת הגבלות על מסגדי הר הבית. אבל כאשר הנשאלים התבקשו לשקול הקמת מדינה פלסטינית שהריבונות בהר הבית תעבור אליה — מהלך שעשוי לחייב את אזרחי ישראל הערבים לעבור גבול בינלאומי בשביל להתפלל במסגד — התמיכה ברעיון צנחה ל–63.5%. נתון זה מראה כי למרות זהותם הדתית העמוקה, רוב אזרחי ישראל הערבים חשים זיקה עזה למציאות הישראלית, ואינם ממהרים לוותר על הנוחות או על הגישה החופשית לחראם אל־שריף, הנגזרות מהיותם אזרחי המדינה.
גם ביחס למלחמה עם איראן הציבור הערבי מפגין קריאת מציאות מפוכחת: בעוד שהוא חצוי כמעט לחלוטין בשאלה האם המלחמה תתרום לחידוש תהליך השלום מול הפלסטינים, רוב ברור מעריך שהעימות הנוכחי יוביל דווקא להרחבת “הסכמי אברהם” עם מדינות ערב. כלומר, הציבור הערבי מעריך נכונה את עוצמת הבריתות האזוריות של ישראל עם העולם הערבי הפרגמטי, גם אם הוא נותר ספקן לגבי ההישגים שניתן להשיג בזירה הפלסטינית בעקבות המלחמה.
סקר זה מנפץ שורה ארוכה של מיתוסים: החברה הערבית אינה מנותקת, ואינה קהילה מסתגרת השוללת את קיומה של מדינת ישראל, ובוודאי איננה גיס חמישי. זאת חברה שעוברת תהליכי השכלה מואצים, ומתנגדת לטרור, אך עומדת על דרישתה לסיום הכיבוש כערובה יחידה לדמוקרטיה הישראלית. יותר מכל, זוהי חברה הדורשת בפירוש להיות שותפה מלאה בהנהגת המדינה.
אם מחנה המרכז־שמאל, או המחנה הדמוקרטי כולו בישראל, חפץ לחזור אי פעם לשלטון ולהבטיח את עתיד המדינה, עליו להפסיק להתייחס לציבור הערבי כאל מנדטים שנועדו לשמש רשת ביטחון בלבד, או לחלופין כאל איום שיש לנהל. עליו להתחיל לראות בהם שותפים אסטרטגיים ופוליטיים לבניית חלופה שלטונית — תוך חלוקה הוגנת של המשאבים פנימיים, עיצוב מתווה ה”יום שאחרי” בעזה והחזרת פתרון שתי המדינות לדיון הציבורי. זהו רגע היסטורי שבו הבוחר הערבי מושיט יד לשותפות קואליציונית אקטיבית. מי שימשיך להתעלם מהיד המושטת, יגזור על עצמו עוד שנים רבות של ישיבה באופוזיציה.
71. קץ האשליה של ההייטק חסר הגבולות, דר’ מעוז רוזנטל, זמן ישראל, 15/05/2026
דמיינו את התרחיש הבא: יזם ישראלי בעל קשרים בינלאומיים מפתח בתל אביב מערכת בינה מלאכותית מתקדמת, ואז, ברגע שהטכנולוגיה מגיעה לבשלות, הוא מעביר אותה לקטאר.
“הטכנולוגיה הזו שלנו”, יכולה המדינה להכריז, ולעצור את היציאה של היזם ולבטל את העסקה. השאלה היא, האם יש לישראל עמדת מדיניות מבוססת דיון ציבורי מעמיק מספיק כדי לעשות זאת.
מול תרחיש דומה למה שתיארתי כאן, חסמה סין באפריל 2026 את מכירת חברת ה-AI מאנוס (סוכן בינה מלאכותית אוטונומי שפותח על ידי סטרטאפ סיני) לחברת מטא האמריקאית, בעסקה של כ-3 מיליארד דולר, ולפי מספר מקורות הגבילה את מייסדי מאנוס מלעזוב את סין.
כשההייטק הישראלי מפעיל פעילות AI ענפה עם שורשים בישראל וזרועות גלובליות, השאלה שאיש בממשלה אינו שואל בקול רם היא: האם מה שמפותח כאן על ידי מוחות ישראליים ועם תשתית ישראלית, אמור להישאר כאן?
סין ענתה על השאלה הזו בצורה חד משמעית. בעיני בייג’ינג, בינה מלאכותית אינה מוצר תוכנה אלא נכס ריבוני. הנתונים, האלגוריתמים, וחשוב מכל, המוחות שמאחוריהם, נתפסים כמשאב לאומי שהמדינה מגנה עליו בכל האמצעים, כולל חוקי ייצוא, מגבלות על יציאת אזרחים, וחסימת עסקאות.
ארה”ב מצדה הפעילה דוקטרינה של “חצר קטנה, גדר גבוהה”: בקרות ייצוא נוקשות על שבבים מתקדמים, מתוך הבנה שמלחמת ה-AI מוכרעת על שבבים ולא רק אלגוריתמים.
ישראל, לעומת זאת, עדיין פועלת לפי לוגיקה של עידן אחר, שבו קוד זורם בחופשיות על פני הגלובוס וסטארטאפים נמכרים למרבה במחיר ללא שאלות. הנאיביות הזו לא הייתה בעייתית כשמדובר היה בסייבר מסחרי או בפינטק. היא עלולה להיות קטסטרופלית כשמדובר בטכנולוגיות שמשנות את מאזני הכוח הצבאי, הכלכלי, והמודיעיני.
גם כאן לא מדובר על תרחיש בדיוני. בעולם הבינה המלאכותית קיים מה שמכונה בינה מלאכותית דו-שימושית (Dual-Use AI). זו טכנולוגיה שיכולה לשרת מטרות אזרחיות כמו איתור נעדרים או אבחון רפואי, ולצד זאת לשמש ליישומים ביטחוניים. לדוגמה, יכולת למידת מכונה לזיהוי נוזקה יכולה להתהפך כדי לעקוף פרוטוקולי אבטחה, ופריצת דרך מדעית יכולה לשמש לפיתוח נשק. כפילות שימוש זו היא אתגר יסודי למשילות AI, הדורשת רישוי ובקרת ייצוא של מוצרי AI.
וכאן נכנסת (או נמנעת מכך) הפוליטיקה הפנימית. לקראת הבחירות הבאות, אין בישראל ולו מפלגה אחת שמציגה עמדה מגובשת בנושא ריבונות ומשילות AI.
הדיון הציבורי נסוב סביב ביטחון קלאסי, משברי השלטון, ודת ומדינה, בעוד אחת מהשאלות המהותיות ביותר לעתיד המדינה נעדרת מהדיון הפוליטי. זוהי לא רשלנות אקראית; זוהי תוצאה של מבנה פוליטי המשלב בין אדישות לבורות, רגולציה נתפסת כמילה גסה, וריבונות טכנולוגית היא מושג זר.
הפער המבני הקיים מחייב את מדינת ישראל לפעול באופן אסטרטגי מיידי: ניסוח עמדה ברורה הכוללת חוק ייצוא לטכנולוגיות AI קריטיות, בחינת רישוי חובה לפיתוחים בעלי פוטנציאל דו-שימושי, ובדיקת המשמעות של שמירת תשתיות חישוב ענן בשטח ישראלי. צעדים אלו נדרשים כיוון שהביטחון הלאומי של המאה ה-21 מחייב ריבונות דיגיטלית, לא רק כיפות ברזל. השיח הזה לא יכול להתקיים בין הבירוקרטיה הישראלית ללוביסטים של מגזר ההייטק אלא צריך להיות מצע לדיון ציבורי.
השאלה לגבי יזמים ישראליים המובילים את חזית ה-AI, אינה האם הם פטריוטים. השאלה היא מבנית: האם ישראל מסוגלת, מבחינה ערכית, חוקית ומוסדית, לומר לאזרחיה שטכנולוגיה שפותחה כאן בתנאים מסוימים, מחויבת לאינטרסים לאומיים?
ללא מענה מדיניותי מוסכם, התשובה היא לא, ובעידן שבו AI הוא הנשק האסטרטגי החדש, אמירת “לא” כברירת מחדל שאינה מתבססת על דיון ציבורי בתקשורת, בכנסת וסביב שולחן הממשלה, עלולה להוביל למחיר שישראל אינה יכולה להרשות לעצמה לשלם.
לפני הבחירות הבאות, נכון לשאול כל מועמד לראשות ממשלה שאלה אחת פשוטה: אם חברת AI ישראלית מבקשת למכור את האלגוריתם שלה לאיחוד האמירויות, מה תעשה? מי שאין לו תשובה, כנראה גם לא הבין את השאלה.
פורסם לראשונה ב-זמן ישראל, 14.05.2026
