בנימין נתניהו ממשיך להתעקש להפוך את איראן למנוע ולאשם המרכזי בכל מה שמתרחש בין ישראל לפלסטינים. אלא שהמציאות, כדרכה, מורכבת יותר. ברבעון האחרון העניקה ההנהגה האיראנית עשר הצהרות בלבד הנוגעות לסכסוך הישראלי-פלסטיני; נרשמה ירידה חדה באזכורי “פלסטין”, “עזה” ו”חמאס” והתקיים מפגש אחד בלבד עם גורם פלסטיני. לא מדובר בשינוי אידיאולוגי, אלא בסדרי עדיפויות: מחאה פנימית ועימותים עם ארצות הברית וישראל דחקו את הסוגיה הפלסטינית לשוליים. מבחינת טהראן, הפלסטינים הם אמצעי לקידום הגמוניה אזורית, לא יעד בפני עצמו.
למרות זאת, בירושלים ממשיכים להיאחז באיראן כהסבר כולל. זהו הסבר נוח פוליטית, אך כזה המטשטש את המציאות: אם הסכסוך אינו תוצר של התערבות איראנית, הרי שהוא מציאות מקומית, עצמאית וכואבת, המחייבת פתרון מדיני. כדי להבין את עומק כישלונה של מדיניות נתניהו, יש לחזור אל התפיסות האסטרטגיות שעיצבו את ביטחונה של ישראל בעבר.
בסוף שנות ה-50 של המאה הקודמת אימץ דוד בן-גוריון את דוקטרינת ברית הפריפריה, שנועדה ליצור בריתות עם מדינות לא ערביות, ובראשן איראן וטורקיה, כדי לאזן את טבעת החנק הערבית סביב ישראל. תפיסה זו נשענה על הבנה גיאו-פוליטית מפוכחת ועל קריאה מדויקת של מאזן הכוחות האזורי. לאחר המהפכה האסלאמית באיראן וסיום מלחמת איראן-עיראק קבע יצחק רבין כי יכולתה של ישראל להתמודד עם האיום האיראני מותנית ביישוב הסכסוך עם הפלסטינים. תפיסה זו הובילה לתהליך אוסלו, להסכם השלום עם ירדן ולחיזוק מעמדה הבין-לאומי של ישראל. זו לא הייתה נאיביות, אלא הכרה בכך שעוצמה צבאית לבדה אינה מחליפה אופק מדיני וכי לגיטימציה בין-לאומית היא מרכיב יסודי בביטחון הלאומי.
נתניהו, לעומת זאת, הפך את ההיגיון האסטרטגי על ראשו. במקום לפתור את הסכסוך, הוא בחר לנהל אותו; במקום להתמודד עם שורש הבעיה, הוא העדיף להדחיק אותה. תחת הנהגתו התגבשה תפיסה שלפיה ניתן לעקוף את הסוגיה הפלסטינית באמצעות עוצמה צבאית, הרתעה והסכמים אזוריים. אלא שהמציאות הוכיחה אחרת.
ראשית, איראן ניצלה את הסכסוך הישראלי-פלסטיני כפלטפורמה להרחבת השפעתה האזורית באמצעות רשת של שלוחות וארגוני פרוקסי הפועלים נגד ישראל. במקום לבודד את טהראן, מדיניות נתניהו תרמה להעצמתה ולחיזוק הלגיטימציה של ציר ההתנגדות. גם לאחר הפסקות האש האחרונות הצליחה איראן לבסס את מעמדה כשחקן אזורי מרכזי ולהציג עצמה כמובילת המחנה האנטי-ישראלי, תוך שיפור השפעתה המדינית והצבאית.
שנית, נתניהו הימר על עקיפת הסוגיה הפלסטינית באמצעות הסכמי אברהם. ההסכמים עם איחוד האמירויות ובחריין היו הישג מדיני חשוב, אך הם לא פתרו את הסכסוך ולא החלישו את מרכזיותו בזירה האזורית. ההתקדמות לעבר נורמליזציה עם סעודיה, כפי שהבהירו גורמים אמריקניים וסעודיים, מותנית בצעדים ממשיים לקידום פתרון שתי המדינות. בכך נחשפה מגבלתה של אסטרטגיית העקיפה.
שלישית, ההתעלמות מהסוגיה הפלסטינית תרמה לשחיקת מעמדה הבין-לאומי של ישראל. דו”חות של הבנק העולמי והאו”ם מצביעים על כך שהיעדר אופק מדיני מעמיק את חוסר היציבות ומערער את הסיכוי להסדר בר-קיימא. במקביל, העימותים המתמשכים עם הפלסטינים יוצרים מתחים עם ירדן ומצרים, שותפות השלום המרכזיות של ישראל.
רביעית, סירובו המתמשך של נתניהו לקדם את יוזמת השלום הערבית החמיץ במשך למעלה משני עשורים הזדמנות היסטורית לנורמליזציה רחבה עם העולם הערבי. היוזמה, שאושרה לראשונה בשנת 2002, הציעה לישראל הכרה אזורית מלאה בתמורה להסדר עם הפלסטינים.
הפער בין תפיסת רבין לבין מדיניות נתניהו בולט במיוחד: רבין ראה בפתרון הסכסוך תנאי לחיזוק מעמדה האסטרטגי של ישראל ולהתמודדות אפקטיבית עם איראן; נתניהו ראה באיראן אמצעי להסחת הדעת מן הסכסוך. התוצאה היא מדיניות של ניהול משברים במקום פתרונם.
כך הפכה דוקטרינת הפריפריה של בן-גוריון ותפיסת ההסדר של רבין למדיניות של קיפאון והסחת דעת. נתניהו הבטיח ביטחון באמצעות כוח בלבד, אך הותיר את ישראל חשופה להתעצמות אויביה, לבידוד מדיני ולשחיקה במעמדה האזורי. אם זו הייתה אסטרטגיה, הרי שמדובר באסטרטגיה של בריחה מן המציאות – מציאות שכבר גובה את מחירה.
פורסם לראשונה ב-JOKOPOST, 24.04.2026
