המאבק הלאומי הפלסטיני אינו רצף מקרי של טעויות היסטוריות או החמצות נקודתיות, אלא תהליך בעל דפוס מבני ברור החוזר על עצמו.
פעמיים במאה העשרים עבר העם הפלסטיני סבב מלא, שכלל שלילה של זכותו להגדרה עצמית ואי־הכרה בהנהגתו, מאבק ממושך להשגת הכרה בינלאומית בזכות ובהנהגה מייצגת, הצבת הצעה קונקרטית להקמת מדינה על חלק משטח ארץ־ישראל המנדטורית, כישלון מימוש ההצעה, ולבסוף אובדן מעמד ההנהגה ודחייה בפועל של מימוש הזכות.
לאחר מתקפת חמאס ב־7 באוקטובר 2023 ומלחמת “חרבות ברזל”, מתחיל כעת הסבב השלישי. זהו סבב שונה מקודמיו, משום שהוא עשוי להכריע לא רק את עתיד המאבק הפלסטיני, אלא גם את עתידה המדיני והציוני של מדינת ישראל.
הסבב הראשון נפתח עם הצהרת בלפור בנובמבר 1917. ההצהרה יצרה מסגרת בינלאומית להכרה בזכויות לאומיות יהודיות בארץ־ישראל, אך לא העניקה לפלסטינים הכרה כקולקטיב מדיני עצמאי. במהלך 25 השנים הבאות נאבקה ההנהגה הפלסטינית, ובראשה הוועד הערבי העליון, להשגת הכרה בזכות להגדרה עצמית, תוך שלילת זכות זו מהעם היהודי כקולקטיב. המאבק כלל פעילות מדינית, התנגדות אזרחית ומאבק אלים, אך לא הבשיל להכרה ברורה בזכות למדינה עד לאחר מלחמת העולם השנייה.
ההכרה הגיעה בהחלטת העצרת הכללית של האו”ם 181 מ־29 בנובמבר 1947, שהציעה חלוקה של ארץ־ישראל המנדטורית לשתי מדינות והקצתה למדינה הערבית כ־45% משטחה.
ההנהגה הפלסטינית בראשות המופתי אמין אל-חוסייני דחתה את ההחלטה ויצאה למלחמה נגד יישומה. תוצאות המלחמה היו מרחיקות לכת: לא רק אובדן השטח שהוצע למדינה הפלסטינית וחולק בין ישראל לירדן ולמצרים, אלא גם קריסת המסגרת המדינית העצמאית. הוועד הערבי העליון חדל מלתפקד, והייצוג הפלסטיני עבר בפועל למדינות ערב, ובראשן ירדן, שסיפחה את הגדה המערבית בשנת 1950. הזכות להגדרה עצמית לא בוטלה עקרונית, אך מימושה נדחה והוכפף לאינטרסים אזוריים. כך הסתיים הסבב הראשון.
הסבב השני החל עם הקמת אש”ף בשנת 1964, מתוך מטרה מוצהרת להשיב לעם הפלסטיני את ייצוגו העצמאי. במשך עשור נאבקסטיני את ייצוגו העצמאי. במשך עש הארגון להשגת הכרה בינלאומית כ”נציגו הלגיטימי היחיד של העם הפלסטיני”. יאסר ערפאת, שהחליף את אחמד שוקיירי ב־1968 בראשות אש”ף, קבע את שני עקרונות הליבה: מאבק מזוין ועצמאות ההחלטה.
ההכרה הושגה בהדרגה: בהחלטת הליגה הערבית בשנת 1974, בהחלטות העצרת הכללית של האו”ם 3236 ו־3237 מאותה שנה, ובהמשך בהכרה ישראלית רשמית במסגרת חילופי המכתבים בין יצחק רבין ליאסר ערפאת בספטמבר 1993.
ההכרה חייבה את אש”ף להכיר בהחלטת מועצת הביטחון 242, גם אם לא התייחסה אליו, המהווה בסיס לתהליך המדיני בין ישראל למדינות ערב, שמשמעה הוא הסתפקות ב־22% בלבד משטחה של א”י המנדטורית – מחצית מהשטח שיועד למדינה הערבית ב־1947, הגדה המערבית ורצועת עזה. הסכמי אוסלו יצרו מסגרת של הכרה הדדית והקמת רשות פלסטינית זמנית, אך נמנעו מהתחייבות ישראלית מפורשת לנסיגה מלאה לקווי 1967 ולסיום הכיבוש.
כישלון פסגת קמפ דייוויד בשנת 2000, בה ישראל סירבה להעניק למדינה הפלסטינית 22% משטח הארץ, פרוץ האינתיפאדה השנייה והקפאת התהליך המדיני הביאו לקריסת הסבב השני בסיומו של תהליך אנאפוליס ב־2009 ובחירתו המחודשת של בנימין נתניהו לראשות הממשלה בישראל. גם הפיצול בין חמאס לרשות הפלסטינית, שהעמיק לאחר השתלטות חמאס על רצועת עזה ב־2007, לא שלל רשמית את מעמד אש”ף, אך רוקן אותו מיכולת מימוש אפקטיבית. הסבב השני הסתיים ללא מדינה וללא הסדר קבע, אך עם הנהגה שעדיין מוכרת בזירה הבינלאומית.
הסבב השלישי נפתח לאחר מתקפת חמאס ב־7 באוקטובר 2023 והמלחמה שבאה בעקבותיה. ישראל אוחזת במדיניותה מאז 2016, מדיניות השוללת בפומבי כל אפשרות למשא ומתן מדיני עם הנהגה פלסטינית כלשהי. הרשות הפלסטינית מוצגת כגוף בלתי רלוונטי, ואש”ף מודר מדיון על עתיד רצועת עזה.
במקביל, ארצות הברית ומדינות ערב מקדמות מתווים לניהול הרצועה שאינם כוללים ריבונות פלסטינית או אחריות של הנהגה נבחרת. בפועל, האחריות המדינית על עזה מופקעת מידי הפלסטינים, באופן המזכיר את תום הסבב הראשון לאחר 1948.
כאן חוזר הדפוס ההיסטורי במלואו: שלילת הייצוג מובילה לשלילת האחריות, ושלילת האחריות מונעת קבלת החלטות מחייבות. ללא הנהגה מוכרת, אין מי שיכול לחתום על הסכם, לוותר בשם הציבור או לשאת באחריות לביטחון. ההיסטוריה מלמדת כי מצב זה אינו מבטל את השאיפה הלאומית הפלסטינית, אלא דוחף אותה למסלולים בלתי ממוסדים, אלימים וחסרי אחריות.
בנקודה זו מתחדדת הדילמה האמיתית. הסבב השלישי אינו יכול להסתיים ב”ניהול סכסוך”. הוא יסתיים באחת משתי תוצאות: חידוש מסגרת של פתרון שתי המדינות, או התגבשות מציאות של מדינה אחת בין הים לירדן. מדינה אחת בעלת משטר אפרטהייד אינה תרחיש תיאורטי. היא כבר מתהווה בפועל באמצעות שליטה טריטוריאלית אחת, מרחב כלכלי אחד ומערכת שלטונית אחת. השאלה היא רק מתי יוגדר אופייה באופן רשמי על ידי סיפוח.
מדינה אחת דמוקרטית ושוויונית תבטל את אופייה היהודי של ישראל בנוסף לקריסה כלכלית. מדינה אחת יהודית שאינה שוויונית תבטל את אופייה הדמוקרטי ותדחוף את ישראל לעמדת המצורעת העולמית. שתי האפשרויות עומדות בסתירה לחזון הציוני כפי שעוצב מראשיתו: הקמת מדינה יהודית ודמוקרטית, המממשת את זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי תוך שמירה על שוויון זכויות אזרחי. המשמעות היא שדחיית פתרון שתי המדינות אינה ניטרלית, אלא בחירה בפועל במסלול שמוביל לשחיקת יסודות הציונות עצמה.
מכאן נובעת המסקנה המדינית הברורה. פתרון שתי המדינות אינו ויתור אידיאולוגי ואינו מחווה לפלסטינים, אלא מנגנון הכרחי לשימור החזון הציוני. רק קיומה של הנהגה פלסטינית מוכרת, בעלת סמכות ואחריות, יכול לאפשר הסדר יציב, גבולות מוסכמים והפרדה מדינית בין שני עמים. שלילת הייצוג הפלסטיני אינה מחזקת את ביטחונה של ישראל ואינה מבטיחה יציבות, אלא רק דוחה הכרעות ומעמיקה מציאות שממנה לא ניתן יהיה לסגת.
ההיסטוריה אינה גזירת גורל, אך היא מציבה גבולות ברורים לאשליות. שני הסבבים הקודמים הסתיימו בדחיית מימוש הזכות הפלסטינית ובהחרפת הסכסוך. הסבב השלישי יוכרע לא בשאלה מה הפלסטינים יעשו, אלא בשאלה מה ישראל תבחר שלא לעשות. זו אינה עוד דילמה פלסטינית. זו הכרעה ישראלית – והפעם, הכרעה ציונית.
פורסם לראשונה ב-זמן ישראל, 09.02.2026
