במשך שלושה עשורים התקיים סביב הסכסוך הישראלי-פלסטיני קונצנזוס בינלאומי רחב למדי: פתרון שתי המדינות נתפס כדרך היחידה לסיום הסכסוך ולהבטחת יציבות אזורית.
ארצות הברית הובילה את התהליך המדיני, אירופה תמכה בו באמצעות סיוע כלכלי ובניית מוסדות פלסטיניים, ומדינות העולם הערבי העניקו לו לגיטימציה אזורית.
ההנחה הייתה שהזמן פועל לטובת ההסדר: כל עוד נשמר אופק מדיני, ניתן יהיה בסופו של דבר לתרגם את העקרונות הללו להסכם בין הצדדים.
אלא שהמציאות התפתחה אחרת. שלושה עשורים לאחר הסכמי אוסלו, הסכסוך הישראלי-פלסטיני אינו מתקדם לעבר פתרון אלא מתנהל בתוך מציאות של קיפאון מדיני מתמשך, מלווה באלימות קשה משני הצדדים. המשא ומתן הפך לזיכרון היסטורי, בעוד שהמונח הרווח בשיח המדיני הוא “ניהול הסכסוך”. המערכת הבינלאומית ממשיכה לעסוק בסכסוך ולהצהיר על מחויבותה לפתרון שתי המדינות, אך בפועל היא מתקשה לגבש מדיניות אפקטיבית שתוביל להתקדמות ממשית.
אחת הסיבות המרכזיות לכך היא שינוי במבנה המערכת הבינלאומית. במשך שנים הייתה ארצות הברית הגורם היחיד בעל המשקל המדיני והדיפלומטי הדרוש להובלת תהליך שלום. אולם בשנים האחרונות פחתה המעורבות האמריקאית במזרח התיכון, והסכסוך הישראלי-פלסטיני איבד ממקומו המרכזי בסדר העדיפויות האסטרטגי של וושינגטון. משברים אזוריים אחרים, התחרות הגלובלית עם סין והמלחמות שהתנהלו במזרח התיכון דחקו את הסוגייה הפלסטינית לשוליים יחסיים של סדר היום האמריקאי.
אירופה, מצדה, ממשיכה להיות מעורבת בזירה הפלסטינית בעיקר במישור הכלכלי וההומניטרי. מדינות האיחוד הן התורמות המרכזיות לרשות הפלסטינית ולפרויקטים אזרחיים בגדה המערבית וברצועת עזה.
אולם למרות משקלה הכלכלי, האיחוד האירופי מתקשה לתרגם את עמדותיו המדיניות להשפעה ממשית על כיוון הסכסוך. הפיצול בין מדינות האיחוד והיעדר מדיניות חוץ אחידה מגבילים את יכולתו לפעול ככוח מדיני משמעותי.
גם בעולם הערבי חלו שינויים עמוקים. הסוגייה הפלסטינית ממשיכה להוות מרכיב חשוב בשיח הציבורי והמדיני, אך היא כבר איננה הגורם המרכזי המעצב את מדיניות החוץ של מרבית מדינות האזור. מדינות ערב פועלות כיום בתוך מערכת מורכבת של אינטרסים ביטחוניים, כלכליים ואזוריים. עבור חלק מהן הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא מרכיב אחד בתוך סדר יום רחב בהרבה הכולל את המאבק בהשפעה האיראנית, את היחסים עם ארצות הברית ואת מאבקי הכוח הפנימיים במזרח התיכון.
לצד תהליכים אלו בולטת גם עלייתם של שחקנים אזוריים המבקשים למלא תפקיד משמעותי יותר בזירה הפלסטינית. טורקיה, למשל, מציגה עצמה כגורם מוביל בעולם המוסלמי בנושא הפלסטיני ומשלבת רטוריקה חריפה כלפי ישראל עם פעילות מדינית והומניטרית בזירה זו. אולם גם כאן מדובר בעיקר בהשפעה פוליטית וסמלית, ולא בכוח דיפלומטי המסוגל להוביל תהליך מדיני ממשי.
התוצאה הכוללת של כל התהליכים הללו היא מערכת בינלאומית מפוצלת. ארצות הברית מחזיקה עדיין בכלים המדיניים הדרושים להובלת תהליך שלום, אך מעורבותה פוחתת. אירופה מחזיקה במשקל כלכלי משמעותי אך מתקשה לפעול כגוש מדיני אחיד. מדינות העולם הערבי מעניקות לסוגיה הפלסטינית לגיטימציה אזורית אך פועלות מתוך אינטרסים לאומיים שונים ולעיתים אף מנוגדים. ושחקנים אזוריים אחרים מבקשים למלא תפקיד פוליטי אך אינם מחזיקים באמצעים הדיפלומטיים הדרושים לכך.
במציאות זו הסכסוך הישראלי-פלסטיני אינו מתקדם לעבר פתרון אך גם אינו נעלם מסדר היום הבינלאומי. במקום זאת הוא מתנהל בתוך מסגרת של ניהול סכסוך מתמשך: הקהילה הבינלאומית מתערבת כאשר מתפרצות מלחמות או משברים הומניטריים, אך אינה מצליחה ליצור מסגרת מדינית שתוביל לסיומו.
הקיפאון הזה אינו רק תוצאה של המציאות האזורית; הוא גם גורם המעצב אותה. כל עוד הסכסוך נותר ללא אופק מדיני, הוא ממשיך להיות מוקד של חיכוך מתמשך בין ישראל לבין חלקים נרחבים מהקהילה הבינלאומית. במקביל, הוא ממשיך להזין מתחים אזוריים ולהקשות על יצירת יציבות פוליטית רחבה יותר במזרח התיכון.
במילים אחרות, הסכסוך הישראלי-פלסטיני אינו עוד מרכז המערכת הבינלאומית כפי שהיה בשנות התשעים, אך הוא גם רחוק מלהיעלם. הוא ממשיך להתקיים במרחב שבין תשומת לב בינלאומית חלקית לבין היעדר יכולת פוליטית לפתור אותו. מצב ביניים זה מאפשר למערכת הבינלאומית להתמודד עם השלכות הסכסוך, אך אינו מציע דרך ממשית לסיומו. כל עוד מציאות זו נמשכת, הסכסוך ימשיך להיות גורם קבוע של חוסר יציבות אזורית ושל מתיחות מתמשכת בין ישראל לבין חלקים גדלים של הקהילה הבינלאומית.
פורסם לראשונה ב-זמן ישראל, 15.03.2026
