הנתונים שנאספו על ידי קבוצת המחקר “תמרור – פוליטוגרפיה” בשנים 2020–2025 מציירים תמונה ברורה: המרחב הארגוני היהודי–אמריקני עבר שינוי מבני עמוק ביחס לישראל ולסכסוך הישראלי–פלסטיני. לא מדובר ברושם תקשורתי או בתחושת בטן. מדובר במגמה כמותית מובהקת.
ניתוח שישה ארגונים מרכזיים – AIPAC, J Street, הליגה נגד השמצה (ADL), הוועד היהודי-האמריקני (AJC), הפדרציות היהודיות של צפון אמריקה (JFNA) ו-Israel Policy Forum (IPF) – מעלה שלושה תהליכים מקבילים: התכווצות השיח המדיני במחנה הממסדי, זינוק בביקורת במחנה הליברלי והתרחבות פערים בין הארגונים.
הדוגמה הבולטת ביותר היא AIPAC. בין 2020 ל-2022 הופיעו 12 התייחסויות לעקרון שתי המדינות. מאז 2023 נרשמה כמעט היעלמות מוחלטת של השיח הזה – מופע אחד בלבד. ביקורת על ישראל לא הופיעה כלל לאורך כל התקופה. המסקנה ברורה: הארגון בחר להתכנס לעמדה אסטרטגית-ביטחונית נטולת שיח מדיני פומבי.
מנגד, J Street מציג תמונה הפוכה לחלוטין. 80 מופעים של היצמדות לפתרון שתי המדינות נרשמו בתקופה כולה, כאשר 61 מתוכם לאחר 2023. אולם הנתון הדרמטי באמת הוא הביקורת על ישראל: 130 מופעים, מתוכם 125 לאחר 2023. מדובר בזינוק חד שמעיד על מעבר מארגון ליברלי-מדיני לארגון ביקורתי במובהק כלפי מדיניות ממשלת ישראל.
בין שני הקטבים הללו ניצבים ארגוני הביניים. ה-AJC שמר על יציבות ואף הגדיל במעט את ההתייחסויות לפתרון מדיני (11 מופעים בסך הכול), אך לאחר 2023 הופיעה ביקורת מתונה על ישראל – שלושה מופעים לעומת אפס לפני כן. גם ה-IPF מציג תנועה דומה: 16 מופעים של תמיכה בשתי מדינות, לצד מעבר לביקורת פומבית לאחר 2023 (שבעה מופעים). ה-ADL שומר על קו מאוזן יחסית – ירידה קלה בשיח המדיני ועלייה מתונה בביקורת. הפדרציות היהודיות כמעט אינן עוסקות בסוגיה המדינית. לא נרשמה היצמדות לפתרון שתי המדינות לאורך כל התקופה, וביקורת הופיעה פעם אחת בלבד.
2023 מתגלה אפוא כשנת מפנה. הפערים שהתקיימו גם קודם לכן התחדדו והפכו למבניים. אם בעבר ניתן היה לדבר על קונצנזוס רחב סביב ישראל, הרי שכיום המערכת הארגונית פועלת בשלושה אשכולות ברורים: ממסדי-תומך, ליברלי-ביקורתי ומחנה ביניים זהיר.
להתפתחות זו יש השלכות אסטרטגיות ישירות. ראשית, שחיקת הקונצנזוס היהודי-אמריקני מחלישה את בסיס התמיכה הדו-מפלגתית בארצות הברית. כאשר ארגונים יהודיים מרכזיים משדרים מסרים סותרים, קל יותר למסגר את ישראל כסוגיה מפלגתית. שנית, הביקורת הפומבית מבפנים מעניקה לגיטימציה לשיח ביקורתי בזירה האקדמית והפוליטית האמריקנית. שלישית, הדור הצעיר היהודי בארה”ב נחשף יותר לארגונים המדגישים זכויות, דמוקרטיה ושוויון – ופחות לשיח ביטחוני גרידא.
מנגד, אין מדובר בקריסה. AIPAC והפדרציות ממשיכים להוות עוגן ממסדי משמעותי. ארגוני הביניים מבקשים לשמר מרחב דיאלוג מורכב ולא רדיקלי. אולם המגמה ברורה: יהדות ארה”ב אינה מקשה אחת, והפערים אינם זמניים.
האתגר של ישראל אינו “להחזיר אחדות” דמיונית שמעולם לא הייתה מלאה. האתגר הוא לנהל מציאות רב-קולית מבלי שתהפוך למערכת מתנגשת. התעלמות מהשינוי תעמיק את הקיטוב. הכרה בו ויצירת דיאלוג ענייני עם כלל האשכולות – כולל הביקורתיים – עשויה לייצב את המערכת.
המספרים אינם אידיאולוגיה. הם תיאור מציאות. והמציאות מצביעה על מעבר מקונצנזוס יחסי לפלורליזם מתוח. מי שיבחר להתעלם מכך יגלה שהשבר איננו רטורי בלבד, אלא אסטרטגי.
פורסם לראשונה ב-JOKOPOST, 04.03.2026
