מאז נכנסה לתוקף הפסקת האש ברצועת עזה לפני שבוע וחצי, שני הצדדים טוענים לניצחון במלחמה. אך בסופו של דבר, כאשר מַשירים מבט אל המראות שהותירה המערכה בשטח, קשה לדבר במושגים של ניצחון ותבוסה. מופעי “הגבורה” של גדודי אל־קסאם ברחובות עזה, והתגודדות עזתים שהריעו לו מיד לאחר ההכרזה על הפסקת האש ובמהלך הפעימה הראשונה של שחרור החטופות, עוררו בצד הישראלי את השאלה, כיצד חמאס עדיין עומד על רגליו אחרי כל האבדות שספג במהלך המלחמה. התשובה לכך נעוצה בשתי מילים בשפה הערבית: “אל־חאדנה אל־שעביה” שמשמעותן: התמיכה העממית.
תמיכה עממית היא אחד ממקורות הכוח המרכזיים של ארגוני טרור, וכאשר הם מאבדים חלק ניכר מכוחם הצבאי היא אף נהפכת לאקוטית יותר. בחמאס מבינים היטב ש”מבול אל־אקצא” ב–7 באוקטובר, הגם שהשיב את הבעיה הפלסטינית לסדר היום האזורי והבינלאומי, הפך את רצועת עזה למקום בלתי ראוי למגורים ונטל מהם את אחד מהישגיהם המשמעותיים: ההתנתקות והנסיגה של צה”ל מעזה (2005).
אובדן שטח מפחיד את מנהיגי חמאס הרבה יותר מאובדן חיי אדם, כפי שעולה מההצהרות שלהם עצמם. כאשר הם מהדהדים באוזני הפלסטינים את סיפור השחרור האלג’יראי מהשלטון הצרפתי, שהיה כרוך בהקרבת מיליון שהידים, הם רומזים לבני עמם שאין להם על מה להתלונן, ויש להם עוד כברת דרך לעשות בנושא ההקרבה. אך לפלסטינים תושבי עזה, בעיקר לצעירים שבהם, נגמרה הסבלנות, גם כלפי חמאס, שמתויג יותר ויותר כאחראי לאובדן שטח פלסטיני ולא למשחררו, וגם כלפי הסדר הפטריארכלי הדכאני, שדורש ציות עיוור במקום ביקורת עצמית ומחשבה חופשית.
את הביקורת שלהם ניתן לשמוע בשטח וברשתות החברתיות, ואביא שלושה טקסטים מיני רבים המדגימים זאת. שניים מהם הועלו על ידי אחמד אבו־ארתימה, אקטיביסט איסלאמי החי בעזה ואיבד את בנו במלחמה. הוא היה מיוזמי הרעיון של “תהלוכות השיבה” (מרץ 2018) בגרסה הלא אלימה שלהן, עד שחמאס והג’יהאד האיסלאמי השתלטו עליהן, מה שהפך רבים מצעירי עזה ל”דור על קביים”.
בטקסט הראשון אבו־ארתימה אמנם לא שלל את “מופעי האיתנות והגבורה מעוררי הכבוד” של גדודי אל־קסאם, אך הציע לחדול מהדיון על ניצחון או תבוסה, וללמוד מהישראלים ביקורת עצמית כדי לא לחזור על טעויות. “אם מתעקשים לאסוף ראיות לכך שמדובר בניצחון ברור, אזי סוגרים כל אפשרות לניהול ביקורת יסודית ורצינית, ומשאירים את האופציה לשחזר את הניצחון הזה במחיר הזה בעתיד… מחיר יקר”, הוא הסביר לחבריו בפייסבוק.
בטקסט השני, שלא הוא כתב אלא זהו ציטוט מדברי כותב אחר, הציע אבו־ארתימה לקוראיו להתעלות מעל לנרטיב העוסק במלחמה או בסכסוך, ולעסוק ב”תרבות המושרשת עמוק בנפשם מאז ילדותם”: “מלמדים אותנו שדעות אחרות אסורות, שחשיבה אחרת זה מרד. זורעים בנו פחד [שחס ושלום] לא נחלוק על דעת אבינו, אחינו הבכור או מוחתאר המשפחה… כאשר מדובר בנושאים הרי גורל כמו מלחמה, אנו מוצאים את עצמנו לכודים בשתיקה קולקטיבית. אין מקום לדיון או מחלוקת”.
והוא מוסיף: “מדיניות ההדרה והבידוד אינה אלא מרשם לפיגור, ודבקות בה פירושה הישארות במעגל של טעויות חוזרות ונשנות”. לדעתו, שינוי מתחיל “על ידי כך שנלמד את עצמנו ואת הדורות הבאים, שחילוקי דעות הם כוח, ושקבלת ביקורת היא אומץ”. למה? כי “גם אם פלסטין תשוחרר, עם המנטליות הזאת לא נתקדם. כי חופש אינו רק הסרת הכיבוש, אלא שחרור המוחות מכבלי התלות והפחד, ובניית תרבות המבוססת על דיאלוג, ביקורת בונה וכבוד לשונות”.
הטקסט השלישי הוא של רמזי חרזאללה, גולה עזתי שחי כיום בבלגיה. הוא ביקש מחבריו בפייסבוק לחוות דעה על אודות “הניצחון במלחמה”. בין מאות התגובות רק מעטים טענו שאכן היה ניצחון, והעלו על נס את העמידה הנחושה ואת הגבורה של לוחמי התנגדות. רוב המגיבים שללו את הטענה לניצחון, דיברו על תבוסה, שבר גדול ומחיר יקר ששילמו בעבור שחרור אסירים פלסטינים. היה גם מי שכתב, שאי אפשר לטעון להשמדת עם וטיהור אתני, ובו בזמן לטעון לניצחון.
“חמאס פשיסטית וטיפשה, ולא מייצגת את תושבי עזה”, כתב אחד המגיבים, ואחר: “‘מבול אל־אקצא’ הוא מבול של אשליות שחיסל את התקווה והחיים בעזה”. אדם נוסף כתב, כי “שחרור האסירים הפלסטינים בא על חשבון עשרות אלפי שהידים, פצועים, עקורים, מהגרים ואסירים חדשים, הרס מוחלט של תשתיות, והתפשטות של מחלות, גניבות ושחיתויות”.
“קטאר, טורקיה ומלזיה דיברו על ניצחון לא מודעות כלל לכאב הפלסטיני”, כתב אחד. ואחר: “אין ניצחון, אלא נכבה, תבוסה ושבר מוראלי, פסיכולוגי ופיזי. עזה שבה לתקופת האבן, 200 שנה לאחור”. והיה מי שפירט: “הניצחון היחיד זה לסיים את המלחמה ולהישאר בחיים; הניצחון היחיד זה להשיב את הרשות הפלסטינית לעזה; הניצחון הגדול זה פתיחת המעברים ויציאה מעזה בשלום”.
לא צריך ליפול מהכיסא לנוכח מופעי הרחוב של גדודי אל־קסאם, אבל אסור להישאר אדישים. חמאס שולח את גדודיו להלך אימים על האוכלוסייה מתוך חולשה ופחד שזו תמרוד בארגון, אבל גם כדי להעביר מסר לישראל, למנהיגי האזור והקהילה הבינלאומית, שהוא לא הוכרע והם יהיו חייבים לכלול אותו בכל הסדר עתידי.
לכן ממשלת ישראל חייבת לקדם מהלכים שיביאו להפסקת התלות של האוכלוסייה בעזה בחמאס, בדגש על מנגנוני העברת הסיוע ההומניטרי. כדאי להבליט את האחריות של חמאס לאובדן שטח פלסטיני, ואפשר להחתים את האסירים הפלסטינים המיועדים לשחרור על התחייבות שלא ישובו לטרור. מסמך כזה יוכל לשמש מול הקהילה הבינלאומית אם מי מהם ישוב לטרור.
מעבר לכך יש להשיג מחויבות מבעלות הברית של ישראל לפירוז הרצועה מנשק, ולניהול מאבק נחוש מול שלוש המדינות שאחראיות לתדלוק הטרור במזרח התיכון: איראן, טורקיה וקטאר. זה עשוי להביא ניצחון לשני העמים — הישראלי והפלסטיני.
פורסם לראשונה ב-הארץ, 27.01.2025
