אחרי שלושה חודשי לחימה החליטה הנהגת החוץ של חמאס, היושבת בדוחא, לפרסם את גרסתה למתקפה שביצע הארגון ב–7 באוקטובר. הסירוב הישראלי להפסקת אש קבועה; הביקורת הציבורית ההולכת ומתעצמת; הירידה באינטנסיביות של הפגנות המחאה במדינות ערב ובעולם; הישיבה על הגדר של חלק גדול מהמנהיגים המערביים והערביים, והדיון המשפטי בבית הדין הבינלאומי בהאג — כל אלה האיצו בהנהגת החוץ של חמאס לפרסם גרסה משלה.
הנהגת חמאס והספונסרית שלה, קטאר, מבינות את מגבלות הכוח וההשפעה שיש להן על יחיא סינוואר וגדודי אל־קסאם. כדי לשמר את מעמדה כשחקן פוליטי לגיטימי בזירות הפלסטינית, האזורית והבינלאומית, ובכל הסדרה מדינית עתידית של הסכסוך הישראלי־פלסטיני, הנהגת החוץ פועלת עתה למזער נזקים. היא מבדלת את עצמה ממעשי הזוועה שנעשו על ידי אלה שיצאו מעזה ב–7 באוקטובר, ומשיבה לסדר היום את עיקרי המסמך הפוליטי שהושק בדוחא, במאי 2017.
במסיבת העיתונאים שבה הושק המסמך, חאלד משעל הציג את חמאס כחלופה מתונה ורציונלית לשתי גישות שהתפתחו באזור: זו שעודדה הקצנה דתית, אתנית ועדתית והביאה לשפיכות דמים מבית היוצר של דאעש והארגונים הסלפים, וזו שתמכה בתבוסתנות ובכניעה לתכתיבים חיצוניים מבית היוצר של הרשות הפלסטינית.
המסמך של מאי 2017, כמו זה של ינואר 2024, נולד מתוך מצוקה פוליטית של חמאס. הקהילה הבינלאומית גילתה אז אפס סובלנות כלפי ארגוני האיסלאם הרדיקלי. הפילוג הפנים־פלסטיני והביקורת הציבורית על שלטון החמאס ברצועת עזה הלכו והעמיקו, והסיוע האיראני לארגון פחת לאחר שהוא סירב לתמוך בעמדת המשטר הסורי כלפי המרד שפרץ שם (2011). הטורקים התפייסו עם ישראל, והארגונים האיסלאמיים הג’יהאדיסטיים והמרקסיסטיים לא חדלו לזנב בו וסיבכו אותו בסבבים צבאיים עם ישראל.
המסמך של מאי 2017 לא זכה להתייחסות חיובית מצד ישראל והקהילה הבינלאומית, ובינואר 2024 חמאס שולף אותו מהבוידעם ומשלב אותו במסמך שבא להסביר את מתקפת “מבול אל־אקצא” ב–7 באוקטובר.
מעשי הזוועה שביצעו אנשי חמאס ב–7 באוקטובר שוללים כל אפשרות לקבל את גרסתו כפי שבאה לידי ביטוי במסמך הנוכחי, שמציג אותו כתנועת שחרור לאומי בעלת אידיאולוגיה איסלאמית מתונה, המאמינה בערכי האמת, הצדק והחירות ומתנגדת לדיכוי ולשלילת זכויות על בסיס לאומי, דתי או עדתי. הגרסה הזאת מגדירה את הסכסוך כסכסוך עם הכיבוש הציוני, לא עם היהודים. הגרסה הזאת לא מקבלת את פשעי הנאצים נגד היהודים, אך דוחה את ניצול הסבל היהודי להצדקת הכיבוש ודיכוי העם הפלסטיני, ומתעקשת על זכות העם הפלסטיני הכבוש להתגונן באמצעות התנגדות מזוינת על פי החוק הבינלאומי וציוויי הדתות.
הסעיף שהופיע במסמך ממאי 2017, לפיו “הקמת מדינה פלסטינית עצמאית בעלת ריבונות מלאה שבירתה אל־קודס בקווי ה–4 ביוני 1967, תוך שיבה של הפליטים והעקורים לבתי מגוריהם שמהם גורשו, היא נוסחה לאומית מוסכמת ומשותפת”, נעדר מהמסמך הנוכחי, ולא במקרה. חמאס מעדיף להצניע את “הסכמתו” למדינה בגבולות 67′, ולמנף את הישגיו מ–7 באוקטובר כפי שהוא רואה אותם: ניפוץ תפישת ההגנה הישראלית המבוססת על יישובי ספר כקו הגנה ראשון; ניפוץ תפישת ניהול הסכסוך על ידי בידול ושלום כלכלי תמורת וויתור על שאיפות לאומיות; ניפוץ התפישה של נורמליזציה תחילה והתעלמות מהפלסטינים; ניפוץ תפישת ההרתעה הישראלית, שלא מתכתבת עם התפישה האיסלאמית של ניצחון או מות קדושים; ניפוץ הדימוי של ישראל כמדינה דמוקרטית וליברלית, וגרירתה לבית הדין הבינלאומי.
הארגון רוצה לשכנע את הקהילה הבינלאומית שיש הקשר היסטורי לפעולה ב–7 באוקטובר — “כיבוש בריטי וישראלי בן 105 שנים, שגבה את חייהם של אזרחים פלסטינים רבים תוך התעלמות בינלאומית מזכותם למדינה עצמאית”. והוא ממסגר את הטבח כפעולה צבאית שיעדיה היו צבאיים ולא אזרחיים: בסיסי צבא ישראליים האחראים לירי על רצועת עזה, וחיילים שבויים שיאפשרו את שחרור האסירים הפלסטינים.
את הפגיעה בנשים, זקנים וילדים דוחים מנסחי המסמך על הסף, תוך שהם מבהירים כי היא אסורה על פי האיסלאם, וכי לוחמי ההתנגדות הסכימו כבר מהיום הראשון לשחרר את האזרחים הישראלים, וכך אף קרה בהמשך. אם היתה פגיעה באזרחים, מסבירים מנסחי המסמך, אזי היה זה כתוצאה מירי החיילים והשוטרים הישראלים; הכאוס שהתחולל עם קריסת המוצבים הצבאיים והחדירות שבאו בעקבותיו (של אזרחים מעזה).
הצגת מעשי הזוועות של חמאס כ”תקלה”, מתכתבת עם המושג “נזק נלווה” (“collateral damage”), שח”כ לשעבר עזמי בשארה הרבה להשתמש בו בראיונות שהעניק לתקשורת בזמן האחרון. בשארה השתמש בו כדי למתוח ביקורת על העמדה האמריקאית והישראלית, הרואה בפגיעה באזרחים הפלסטינים “נזק נלווה” הנגרם בזמן מלחמה, ופוטרת אותם מאחריות. מנהיגי חמאס השתמשו באותו הטיעון עצמו כדי לפטור את עצמם מאחריות לפגיעה באזרחים ישראלים.
זה שנים ארוכות שבשארה מייעץ להנהגת החוץ של חמאס ללמוד מדרום אפריקה ומתנועות שחרור לאומי אחרות ולדבר אל העולם בשפה רציונלית, ושפה של צדק וזכויות אדם. שפה המציגה את המשטר הישראלי כקולוניאליזם התיישבותי ומשטר אפרטהייד גזעני, האחרון שעוד קיים במאה ה–21, במקום שפה אנטישמית ומסיתה בסגנון: “ח’יבר, ח’יבר יהודים, צבא מוחמד עוד ישוב”, “הסכסוך עם היהודים הטמאים” או “הישות הישראלית המקוללת”.
שיח של צדק, מסביר בשארה, עשוי ליצור סינרגיה עם כל מי שמזדהה עם הפלסטינים בעולם, ולהביא להקמת מדינה אחת מהים עד הנהר שתהיה חלק מהמולדת הערבית. ישראל, הוא אומר, מוטרדת מאוד כשמתייחסים אליה כאל משטר גזעני או כישות קולוניאליסטית, וחשוב לה שיראו בה דמוקרטיה יחידה באזור.
אך בשארה לא מסתפק בהדהוד הנרטיב של “ישראל היא אפרטהייד וקולוניאליזם התיישבותי”, אלא שוקד זה שנים לחבר את הנרטיב הזה לנרטיב המציג את המשטרים הערביים כמשטרים אוטוריטריים דכאניים שיש להפילם. באמצעות אימפריה תקשורתית שקטאר העמידה לרשותו — מרכזי מחקר, אוניברסיטאות, משפיעני רשת ואנשי דת — בשארה וקטאר מקווים לחבר בין הקהילות הפלסטיניות והעמים הערביים והאיסלאמיים, ולהניעם להפלת המשטרים הערביים, חיסול הרשות הפלסטינית, חיסולו הפוליטי של יחיא סינוואר וערעור היציבות בישראל.
התקוממויות “האביב הערבי” ב–2011, שקטאר ובשארה היו מעורבים בהן עד צוואר, המונדיאל בקטאר ב–2022 שימש פלטפורמה להדהוד הנרטיבים הללו והעתירה נגד ישראל שהוגשה לבית הדין הבינלאומי בהאג, בעידוד קטארי (בשארה עצמו הודה כי היה בקשר עם עורכי הדין לפני הגשת העתירה, וידע על הניסיונות לשכנע מדינות נוספות להצטרף לעתירה), כל אלה מלמדים שהמסמך שהוצג החודש איננו רק מסמך של חמאס, אלא הוא חלק מתוכנית מגלומנית של קטאר להפוך למנהיגת העולם הערבי, להרדים את העולם המערבי ולשכנע אותו, כפי שנכתב שם, שחמאס הוא “תנועת שחרור לאומי לגיטימית, שההתנגדות המזוינת שלה היא הדרך היחידה להשגת שחרור מכיבוש, ולכן על מדינות העולם מוטלת חובה הומנית, מוסרית ומשפטית להגן על ההתנגדות ולא לחסל אותה”.
כעת קורים כמה דברים: קריאות של מנהיגי החמאס לאנשי הדת המוסלמים לפסוק על ג’יהאד נגד ישראל כדי לשחרר את כל פלסטין מהים עד הנהר; השתוקקות של משעל למנהיג בסדר גודל של עבדאללה עזאם, ממייסדי אל־קאעדה, המתורגמת כבר לניסיונות פיגוע ביעדים יהודיים בחו”ל; הכחשת ההוראות שהתגלו במסמכי חמאס שנלקחו שלל, להרג, חטיפת בני ערובה ושריפת בתים ושדות ב–7 באוקטובר, ודרישה להשית על ישראל את מחיר ההרג וההרס שגרמה לבתים, בתי חולים, בתי ספר, מסגדים, כנסיות ותשתיות.
בנוסף קוראים בחמאס לעמים שחוו שלטון קולוניאלי לייסד תנועה עולמית לסולידריות עם העם הפלסטיני, שתפעל נגד הנורמליזציה ותקדם חרם על ישראל, ולדחיית כל התוכניות הבינלאומיות והישראליות הנוגעות לעתיד רצועת עזה. לצד כל אלה ישנה התעלמות מוחלטת מהמפלצת הצבאית שנבנתה ברצועה והרסה את חייהם של תושבי עזה ותושבי עוטף עזה כאחד, ומבריחתם של 350 אלף פלסטינים מעזה תחת השלטון הברוטלי של חמאס. כל אלה מלמדים כי חמאס איבד את ההזדמנות שהיתה לו להפוך לשחקן פוליטי לגיטימי, ואסור לאפשר לו להיות חלק מכל הסדר מדיני עתידי.
פורסם לראשונה ב-הארץ, 27.01.2024
