במשך שנים נטתה ישראל לראות בטורקיה שחקנית אזורית בעייתית אך צפויה: כזו שנוקטת ברטוריקה חריפה בעניין ישראל כלפי חוץ, אך משמרת אינטרסים כלכליים וביטחוניים מאחורי הקלעים.
הרבעון האחרון של 2025 מצביע על שינוי עמוק בדפוס הזה. לא מדובר עוד בפער בין מילים למעשים, אלא בהתכנסות מדאיגה בין אידאולוגיה, מדיניות והפעלה ממשית של כוח מדיני, משפטי ותודעתי נגד ישראל.
המדיניות שמוביל נשיא טורקיה רג’פ טאיפ ארדואן אינה תגובת־רגע למלחמה בעזה או לאירוע נקודתי בירושלים. המדיניות הטורקית בתקופה האחרונה מבטאת תפיסת עולם מגובשת, הרואה בישראל לא רק יריב מדיני אלא גורם מערער סדר אזורי, שיש לבלום אותו בכל זירה אפשרית: דיפלומטית, משפטית, כלכלית והסברתית.
טורקיה מציבה את עצמה כמדינה ערבה לפלסטינים, אך בפועל פועלת כמי שמבקשת להחליף את המערכת הבינלאומית ולכונן סדר אזורי חדש שבו לישראל אין לגיטימציה בסיסית.
השיח הטורקי כלפי ישראל חצה זה מכבר את גבולות הביקורת המדינית. השימוש השיטתי במונחים של “רצח עם”, הדה־לגיטימציה של עצם קיומה של מדיניות ביטחונית ישראלית, וההצגה החוזרת של ישראל כאיום קיומי על האזור כולו – אינם אמירות שוליים. אלו מסרים רשמיים, הנשמעים מפי הנשיא, שר החוץ, יו”ר הפרלמנט וגורמי הביטחון, ומקבלים הדהוד מתוזמן במערכת החינוך, בתקשורת ובמרחב הציבורי.
במקביל, טורקיה אינה מסתפקת בשיח. היא פועלת במישור המעשי: קידום מהלכים משפטיים נגד בכירים ישראלים, עידוד יוזמות להטלת סנקציות, הפעלת לחץ בינלאומי דרך מוסדות האו”ם, ונכונות מוצהרת להצבת כוחות טורקיים בעזה – גם בניגוד לעמדת ישראל. כל אלה אינם צעדים סמליים, אלא ניסיון לשנות את כללי המשחק ולהכתיב לישראל מציאות ביטחונית ומדינית חדשה.
הבעיה עבור ישראל אינה רק טורקיה. הבעיה היא היעדר תגובה אסטרטגית ישראלית. ירושלים ממשיכה להתייחס להתנהלות הטורקית כאל רעש רקע, או לכל היותר כאל אתגר טקטי, במקום להבין שמדובר במהלך ארוך טווח, בעל רכיב אידאולוגי עמוק.
אנקרה אינה פועלת בחלל ריק. היא בונה קואליציות אזוריות, מחזקת את מעמדה בעולם המוסלמי, ומצליחה למצב את עצמה בעיני חלקים נרחבים בקהילה הבינלאומית כמי שמובילה מאבק “מוסרי” נגד ישראל.
הקצנה זו אינה מנותקת גם מהזירה הפנימית בישראל. צעדים חד־צדדיים, שיח סיפוחי, פגיעה מתמשכת בסטטוס־קוו בירושלים והיעדר אופק מדיני – כולם מספקים לטורקיה חומר גלם מושלם. ישראל מוצגת כמי שמסרבת לפתרון מדיני, וטורקיה מוצגת כמי שמגינה על המשפט הבינלאומי. זהו עיוות מסוכן, אך הוא מצליח משום שישראל מתקשה להציע נרטיב נגדי משכנע.
המשמעות ברורה: יחסי ישראל-טורקיה אינם במשבר חולף, אלא בנקודת שבר אסטרטגית. התעלמות, או הסתפקות בגינויים נקודתיים, רק תעמיק את הבידוד הישראלי ותאפשר לטורקיה להמשיך ולכרסם בלגיטימציה של ישראל בזירה הבינלאומית.
אם ישראל אינה מעוניינת למצוא את עצמה מתמודדת בעתיד מול קואליציה אזורית רחבה יותר נגדה, עליה להבין שטורקיה של 2026 אינה שחקן מתווך – אלא שחקן מתחרה, שמציב את ישראל כבעיה ולא כשותפה.
פורסם לראשונה ב-זמן ישראל, 16.01.2026
