בסופה של שנת 2025 ניצבת מדינת ישראל בצומת מדיני מורכב המאופיין בשילוב של עוצמה צבאית מובהקת ותלות אסטרטגית בברית עם ארצות הברית, אל מול שחיקה ניכרת בלגיטימציה הבינלאומית שלה, בעיקר על רקע המלחמה הממושכת ברצועת עזה והיעדר אופק מדיני בזירה הפלסטינית.
במעגל האזורי נבחנים יחסי ישראל עם ארבע מעצמות מפתח: איראן, טורקיה, מצרים וערב הסעודית. איראן היא היריבה האסטרטגית המרכזית של ישראל, והיא פועלת נגדה באמצעות עימות עקיף, תמיכה בחמאס ובחיזבאללה, ושלילת פתרון שתי המדינות. העימות הישיר הקצר ביוני 2025, שכלל תקיפות אמריקאיות באתרי גרעין איראניים, המחיש את פוטנציאל ההסלמה אך לא שינה את מאזן העוינות. איראן ממשיכה לנצל את הבידוד הדיפלומטי של ישראל בזירה הבינלאומית, תוך התנגדות עקרונית להסדרים מדיניים המקובלים על הקהילה הבינלאומית.
טורקיה, בהנהגת רג׳פ טאיפ ארדואן, מצטיירת כשחקן דו־ערכי: רטוריקה אנטי־ישראלית חריפה, הזדהות עמוקה עם חמאס והנרטיב הפלסטיני, לצד הימנעות מעימות צבאי ישיר ושימור ערוצים דיפלומטיים עם ישראל וארצות הברית. טורקיה פעלה באופן אינטנסיבי להחרפת הביקורת הבינלאומית על ישראל, אך בפועל לא הצליחה להוביל מהלך מדיני אפקטיבי, והסתפקה בהפעלת לחץ תודעתי והסברתי.
מצרים היא עוגן יציבות אזורי ומתווכת חיונית בסכסוך. היא שומרת על הסכם השלום עם ישראל ותיאום ביטחוני הדוק, אך במקביל פועלת בנחישות בזירה הבינלאומית לסיום הלחימה בעזה ולקידום פתרון מדיני. קהיר מדגישה את התנגדותה לטרנספר פלסטיני ואת הצורך בשיקום עזה בתוך גבולותיה, ותומכת בגלוי בפתרון שתי המדינות ובהחזרת הרשות הפלסטינית למרכז הזירה.
ערב הסעודית עברה ממדיניות זהירה למעורבות דיפלומטית פעילה. המלחמה בעזה הקפיאה את תהליך הנורמליזציה עם ישראל, אך במקביל דחפה את ריאד להוביל, יחד עם צרפת, יוזמה בינלאומית רחבת היקף לקידום פתרון שתי המדינות, שבאה לידי ביטוי ב״הצהרת ניו יורק״. ההצהרה אושרה בעצרת האו״ם בספטמבר 2025. ערב הסעודית מחזקת את מחויבותה לפלסטינים, דורשת רפורמות ברשות הפלסטינית, אך נמנעת מצעדי ענישה ישירים כלפי ישראל ומשאירה פתח עתידי לנורמליזציה מותנית.
במעגל הבינלאומי הרחב נבחנים יחסיה של ישראל עם ארצות הברית, עם האיחוד האירופי ועם האו”ם: ארצות הברית נותרה בעלת הברית המרכזית והחיונית של ישראל. חזרתו של דונלד טראמפ לנשיאות הביאה לתמיכה פומבית חזקה בישראל, אך גם למדיניות חוץ בלתי־שיטתית, שהתאפיינה בהיעדר יוזמה מדינית מוקדמת בעזה. רק בספטמבר 2025 הוצגה “תוכנית טראמפ” לסיום המלחמה, שכללה הפסקת אש, פירוז חמאס ושיקום הרצועה. לצד הגיבוי הביטחוני והווטו האמריקאי במועצת הביטחון, המסמך מצביע על שחיקה אפשרית בקונצנזוס הדו־מפלגתי בארצות הברית ועל עליית שאלות ערכיות בנוגע לדמוקרטיה הישראלית ולמדיניותה בשטחים.
לעומת יחסיה של ישראל עם ארצות הברית, יחסיה עם האיחוד האירופי נמצאים במשבר הולך ומחריף. מדינות האיחוד הגבירו את הביקורת על ישראל, שקלו ואף נקטו צעדים מעשיים כגון השעיית שיתופי פעולה, אמברגו נשק חלקי והגבלות על שרים ישראלים. הכרה צרפתית במדינה פלסטינית, שאליה הצטרפו מדינות מערביות נוספות, סימנה מעבר אירופי ללחץ מדיני אקטיבי. אף שהקשרים הכלכליים טרם נפגעו מהותית, קיים פוטנציאל לפגיעה חמורה אם יימשך הקיפאון המדיני.
ואילו באו”ם ישראל מצויה בבידוד חריף. כאמור לעיל, עצרת האו״ם בספטמבר 2025 אימצה ברוב גדול את “הצהרת ניו יורק”, הקוראת לסיום הלחימה, לפירוז עזה ולחידוש התהליך המדיני. אף שארצות הברית ממשיכה לחסום החלטות מחייבות במועצת הביטחון, המגמות בעצרת הכללית ובמועצת זכויות האדם משקפות קונצנזוס בינלאומי רחב נגד המשך הסטטוס קוו. פעילות ועדות חקירה, דוחות הומניטריים והכרה גוברת במדינה פלסטינית מעצימים את הלחץ על ישראל.
אם כן, ניתן לקבוע שלוש מגמות מרכזיות במעמדה של ישראל כיום: פער בין עוצמה צבאית לבידוד מדיני; תלות גוברת בארה״ב לצד היחלשות הקשרים עם אירופה; והפיכת הסכסוך הישראלי-פלסטיני לציר המרכזי המגדיר את יחסי ישראל עם מרבית השחקנים הבינלאומיים. הקונצנזוס העולמי, כולל בקרב ידידותיה של ישראל, הוא נגד המשך הכיבוש וללא הצעת חלופה מדינית.
ישראל של סוף 2025 היא מדינה חזקה אך מצויה במשבר מדיני מתהווה. המלחמה בעזה סימנה נקודת מפנה ביחס העולם לישראל, בלמה מהלכי נורמליזציה והעמיקה את הבידוד הבינלאומי. ללא שינוי מדיניות – ובעיקר ללא התקדמות להסדר מדיני בזירה הפלסטינית – מגמת השחיקה בלגיטימציה צפויה להימשך ואף להחריף. מנגד, מהלך מדיני מושכל, בשילוב עם שימור הברית עם ארצות הברית ושיתוף פעולה עם מדינות ערב המתונות, עשוי לשפר משמעותית את מעמדה של ישראל ולפתוח פתח ליציבות אזורית ארוכת טווח.
פורסם לראשונה ב-JOKOPOST, 29.12.2025
