נאומו האחרון של נשיא הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס, לפני המועצה המרכזית של אש”ף ב-23 באפריל מסמן נקודת מפנה אפשרית במדיניות הפלסטינית. באופן חסר תקדים, עבאס הטיח האשמות קשות בתנועת חמאס. הכינוי “בני כלבים” איננו עניין לשוני גרידא — הוא משקף תפישה אסטרטגית עמוקה ביחס לעתיד המאבק הפלסטיני ומעמדו במערכת האזורית המשתנה.
המהלכים האחרונים בזירה האזורית, ובהם פירוק חיזבאללה מנשקו בלבנון, הוצאת “האחים המוסלמים” אל מחוץ לחוק בירדן, והעוינות של המשטר הסורי החדש כלפי ארגוני הג’יהאד האיסלאמי והחזית העממית, יצרו תשתית חדשה ליחסי הכוחות באזור. המגמה הזאת — של החלשת הארגונים האיסלאמיסטיים הרדיקליים ושליחיה של איראן — העניקה לעבאס הזדמנות לחזק את מעמדו כמנהיג הפלסטיני הלגיטימי היחיד.
בנאומו הוא הבליט את הפרדוקס המטריד: מפגש האינטרסים שנוצר בין ישראל לחמאס ושהוביל להעמקת הפילוג בקרב הפלסטינים, להחלשת המוסדות הלאומיים ולפגיעה בסיכוי להשגת פתרון מדיני. את התעקשותו על פתרון שתי המדינות יש להבין כחלק ממהלך תודעתי רחב. הדגשת הוויתור ההיסטורי של העם הפלסטיני — ההסכמה להסתפק במדינה שתתפרש על פני 22% בלבד משטח פלסטין ההיסטורית — אינה רק עמדה מדינית, אלא גם אסטרטגיה תקשורתית, המציגה את הרשות כגורם מדיני בוגר, אחראי ומפוכח, בניגוד לחמאס הקיצוני.
ירושלים המזרחית, “היהלום שבכתר הלאומי” כהגדרתו של עבאס, היא קו אדום. דחיית הצעות להפוך את אבו דיס לבירה חלופית משרתת שלושה יעדים אסטרטגיים: גיוס סולידריות ערבית־איסלאמית; חיזוק הלכידות הפנים־פלסטינית; והצגת הרשות כמי שמגינה על המקומות הקדושים לאיסלאם לא פחות מאשר חמאס.
עבאס מקפיד למקם את חמאס על רצף האסונות ההיסטוריים שאירעו לעם הפלסטיני: ה”נכבה” של 1948, ה”נכסה” של 1967 והפילוג הלאומי של 2007. זוהי הבניה מחדש של הנרטיב הלאומי הפלסטיני, המציגה את שלטון חמאס לא כהתנגדות לגיטימית, אלא כאסון המסכן את עצם הקיום הלאומי הפלסטיני. בשימוש החוזר שלו בביטוי “מחויבות” הוא מבקש לשלול מהארגון את הלגיטימציה כחלופה שלטונית, בהדגישו את אי־מחויבותו להחלטות אש”ף, הארגונים הבינלאומיים והערביים ולעיקרון של שלטון פלסטיני אחד, חוק אחד והתנגדות אחת. מאחורי הצגת הרשות כגורם המחויב להתנגדות עממית לא אלימה שמצייתת לכללי המשפט הבינלאומי, עומדת השאיפה למתג אותה כישות מדינית בהתהוות.
ההישענות על הקהילה הבינלאומית כתחליף לכוח צבאי היא בחירה אסטרטגית. העובדה שעבאס נמנע מלשבור את הכלים למרות הביקורת שמתח על אי־יישום מאות החלטות בינלאומיות, מבטאת הבנה שבעולם שבו הכרה בינלאומית מהווה תנאי בסיסי לעצמאות מדינית, הזירה הבינלאומית היא מכרעת במאבק על עצם הקיום הלאומי הפלסטיני. עבאס מבין היטב את כללי המשחק הבינלאומיים: תמיכה עולמית ניתנת לקורבנות הנתפשים כמייצגי הצדק, ולא לגורמים תוקפניים או קיצוניים. לכן בניית דימוי של עם שוחר שלום והנהגה מתונה המחויבת לעקרונות המשפט הבינלאומי ולזכויות האדם, משרתת את האינטרס הפלסטיני ומצמצמת את מרחב הפעולה של ישראל בזירה הבינלאומית.
ביחס לעולם הערבי נוקט עבאס גישה פרגמטית. הוא נמנע מעימות ישיר עם מדינות ערביות המנהלות מגעים עם ישראל בטרם נפתרה הסוגיה הפלסטינית, ומדגיש את מחויבותו ליוזמת השלום הערבית מ–2002, לאמנת הליגה הערבית ולארגון לשיתוף פעולה איסלאמי. הוא יודע שכל מהלך של נורמליזציה בין סעודיה לישראל ללא הישג מדיני משמעותי לפלסטינים עלולה לחסל את החלום הלאומי הפלסטיני. לכן הוא מבליט את תמיכתם של מנהיגי מצרים, ירדן, סעודיה ואלג’יריה בהחזרת רצועת עזה לשליטת הרשות, ופירוק חמאס מנשקו. ההימנעות המכוונת שלו מאזכור קטאר וטורקיה, נועדה לשמר חזות של אחדות ערבית, להימנע מהענקת לגיטימציה למדינות המזוהות כתומכות בארגונים מתחרים ולמצב את הרשות בזירה הבינלאומית כחלק מהמחנה הערבי המתון והאחראי.
עבאס ביקש להעביר לעולם את המסר, שכל עוד לא תוקם מדינה פלסטינית שבירתה ירושלים המזרחית, לא תיכון יציבות במזרח התיכון. לציבור הפלסטיני ולעולם הערבי הוא ביקש להעביר מסר של אחריות לאומית ונכונות לאחדות; לחמאס הוא הציע להצטרף לחזון האחדות או להיזרק אל השוליים. ולנוכח הדינמיקה הבינלאומית המואצת הוא הבהיר, בדרכו, שאי אפשר להתעלם מקיומו של העם הפלסטיני. מצד שני, הקריאה הדרמטית שהפנה לעולם ולמנהיגי האזור — “אם לא עכשיו, אימתי? ואם לא ביחד, אז כיצד?” — מבטאת את ההבנה שלו, שהוא אינו יכול לשאת לבדו באחריות הפוליטית להשגת הסדר מדיני. הוא זקוק לקואליציה אזורית שתעניק גיבוי למהלכיו המדיניים.
ישראל ניצבת בצומת דרכים. עליה להחליט אם לשתף פעולה עם הקואליציה האזורית המתגבשת נגד הארגונים האיסלאמיסטיים הרדיקליים, או להמשיך במדיניותה הנוכחית, שמאפשרת למדינות כמו קטאר, טורקיה ואיראן להבטיח את הישרדותם של ארגונים אלה, ובכך לסכל כל סיכוי להסדר מדיני יציב.
זו אינה רק החלטה טקטית, אלא הכרעה אסטרטגית שתעצב את עתיד האזור כולו לשנים רבות. האם מדינת ישראל תהיה חלק מהמהלך האזורי המתהווה, או שתבחר בבידוד מדיני שיעמיק את הסכסוך?
פורסם לראשונה ב-הארץ, 13.05.2025
