ההנהגה הפלסטינית אינה מעוניינת לשאת באחריות בלעדית לשיח המדיני סביב ירושלים והמקומות הקדושים. היא מעדיפה להעביר את האחריות לבית המלוכה ההאשמי, שבדומה לבתי המלוכה הסעודי והמרוקאי נחשב לחלק מהשושלת שמקורה בנביא מוחמד וממלא תפקיד בהקשר הירושלמי. מלך ירדן אחראי על הווקף הירדני באל־חרם אל־שריף, המלך הסעודי שומר המקומות הקדושים במכה ומדינה ומלך מרוקו עומד בראש ועדת אל־קודס.
עמדת הרשות הפלסטינית תחת מחמוד עבאס זהה לזו שנקט יאסר ערפאת, שהקפיד שלא לקבל אחריות על ירושלים והמקומות הקדושים, והבהיר כי הם פיקדון בידי האומה הערבית־האיסלאמית, ורק היא רשאית להכריע בגורלם.
במרץ 2013 עבאס ומלך ירדן עבדאללה השני חתמו על הסכם לפיו המלך, הנושא בתואר האפוטרופוס ומשרת המקומות הקדושים בירושלים, אמור לשמור על הזהות האיסלאמית ועל כבודם של המקומות הקדושים, להבטיח את האינטרסים שלהם בפורומים בינלאומיים, לפקח על הווקף הירדני בעיר ולשמור על גישה חופשית לניהול טקסי פולחן דתיים.
אש”ף והרשות הפלסטינית התחייבו לכבד את ההסכם, ועבאס ביטא זאת בשתי הזדמנויות. האחת, בנאום טלפוני בפני ועידת התיעוד ההיסטורי של מסגד אל־אקצא, ביוני 2022, שם אמר: “אנחנו והאחים בממלכה הירדנית ההאשמית בשוחה אחת מגינים על ירושלים, ומדגישים את גאוותנו בחסות ההאשמית שקיבענו בהסכם ההיסטורי שחתמנו עם אחי, הוד רוממותו המלך עבדאללה השני ב–2013”. ובפעם שנייה, במסיבת עיתונאים שחתמה את ביקור נשיא ארה”ב ג’ו ביידן ברמאללה ביולי 2022: “אנו מצפים שהמאמצים האלה (של הממשל האמריקאי, ר”מ) יביאו להפסקת ההתנחלות ואלימות המתנחלים, ולכיבוד המעמד ההיסטורי של המקומות הקדושים לאיסלאם ולנצרות תחת החסות ההאשמית”.
גם ישראל התחייבה לכבד את התפקיד של בית המלוכה ההאשמי במרחב אל־חרם אל־שריף, ובחוזה השלום שחתמה עמו (1994) נכתב: “ישראל מכבדת את תפקידה המיוחד הקיים של הממלכה ההאשמית של ירדן במקומות קדושים מוסלמיים בירושלים. בשעה שייערך המו”מ על מעמד הקבע, תעניק ישראל עדיפות גבוהה לתפקיד הירדני ההיסטורי במקומות קדושים אלה. הצדדים יפעלו יחד לקדם יחסים בין־דתיים בין שלוש הדתות המונותיאיסטיות, במטרה לפעול למען הבנה דתית, מחויבות מוסרית, חירות הפולחן הדתי, סובלנות ושלום”.
אך התחייבויות לחוד ומעשים לחוד. בכל שנה עם בוא הרמדאן, הישראלים, הפלסטינים והירדנים נדרכים למנוע עימות אלים, ולא ממש מצליחים. השיח של יהודים החולמים על בניית בית מקדש והשיח של מוסלמים המהדהדים “אל־אקצא בסכנה” מציתים אש במרחב המקודש לשלוש הדתות, ומדרדרים אותו לעימות אלים. פעם הקבוצות האלה היו בשוליים, אך בעשורים האחרונים הן מתודלקות בידי גורמים שמעוניינים שההר יבער. ישראל נגררת להפעלת כוח פיסי כדי לא להיתפש כחלשה; הווקף הירדני חלש ונעדר כלים שיאפשרו לו למנוע מצעירים מוסלמים אלימים כניסה למסגד, ומעדיף שלא להתעמת עמם כדי לא להיתפש כמשתף פעולה עם ישראל, והרשות הפלסטינית מורחקת מההר זה עשרות שנים ואינה רלוונטית למתחולל שם.
אם ישראל, ירדן והרשות לא רוצות לאבד את מה שנותר ממעמדן בהר לטובת חמאס, הג’יהאד האיסלאמי וגורמים רדיקליים אחרים, עליהן לחשב מסלול מחדש. ייהוד הסכסוך מרחיק מאתנו את כל מי שחתם עמנו על הסכמי שלום ונורמליזציה, ואיסלוּם הסכסוך חותר תחת היציבות השלטונית של הרשות הפלסטינית ושל בית המלוכה הירדני. כל הצדדים מפסידים.
לכן זה הזמן לשקול הקמת משמר ירדני־ישראלי־פלסטיני, שיישא באחריות משותפת לניהול האגן הקדוש. שותפות כזאת עשויה ליצור אווירה נינוחה יותר על ההר, להשיב את האמון ולהוכיח למוסלמים שאל־אקצא לא בסכנה. החלטת הדרג המדיני שלא לאפשר עליית יהודים להר הבית עד תום הרמדאן היא החלטה נכונה, אך חשוב שלא תשמש כסיכת ביטחון בבגד הקרוע, אלא כהתחלת תפירה של בגד חדש, רחב דיו למידותיהם של המוסלמים והיהודים כאחד. כך יוכלו לקיים את פולחנם הדתי אלו לצד אלו, ולא אלו על חשבונם של אלו.
פורסם לראשונה ב-הארץ, 13.04.2023
