קטאר היא מדינה מחוללת טרור לא פחות מאיראן

יום לפני שפרצה המלחמה בעזה כתבתי מאמר דעה ל”הארץ”, שכותרתו היתה “האם אנחנו והפלסטינים מתקרבים לשעת ההכרעה?” המלחמה פרצה, והוא נגנז.

במאמר ערכתי השוואה בין “תוכנית ההכרעה” של בצלאל סמוטריץ’ לבין התוכנית שגובשה במהלך ועידת “הבטחת אחרית הימים”, שנערכה ביוזמתו של דר’ עסאם עדואן, פעיל חמאס, המקורב מאוד להנהגת הג’יהאד האיסלאמי. משתי התוכניות עלו המסקנות הבאות: הגיעה השעה לעבור מניהול הסכסוך הישראלי־הפלסטיני להכרעתו על בסיס הנרטיב הלאומי היהודי של ארץ ישראל השלמה, או על בסיס הנרטיב הלאומי הפלסטיני של כל פלסטין ההיסטורית; פתרון שתי המדינות כבר אינו ריאלי, כי אף צד לא מוכן לפשרה טריטוריאלית; השאיפות הלאומיות של העם היהודי והעם הפלסטיני סותרות, ואינן יכולות לדור בכפיפה אחת; המפעל הציוני של שיבת עם ישראל לארצו והמפעל הפלסטיני של שיבת הפליטים הפלסטינים למולדתם, הם, כל אחד בנפרד, מפעלים צודקים ומוסריים ביותר; רק אם אחד הצדדים יוותר מרצון או מכורח על מימוש שאיפתו הלאומית, יהיה אפשר להבטיח יציבות ודו־קיום אזרחי.

סמוטריץ’ מציג לפני הפלסטינים כמה חלופות: מי שיוותר על מימוש שאיפותיו הלאומיות יוכל להישאר כאן, לחיות כאדם פרטי במדינה היהודית וליהנות מחיים טובים; מי שלא יסכים לגנוז את השאיפות הלאומיות יקבל מענק פרידה ויצטרך להגר מכאן; את מי שיבחר להמשיך במאבק האלים נגד צה”ל, מדינת ישראל והאוכלוסייה היהודית, יש להרוג. במקביל, תוכנית “אחרית הימים” מציגה לפני היהודים את החלופות הבאות: שוחרי השלום מתוכם שיחליטו להיכנע יוכלו להיקלט בפלסטין, או יקבלו ארכה כדי שיוכלו להגר; מי שינסה לברוח, יש להניח לו או לרדוף אותו כדי להעמידו לדין על פשעיו; מי שיחליט להמשיך להילחם יש להילחם בו ולטהר את פלסטין.

שתי התוכניות הללו נתפשות כהזויות ודמיוניות בקרב חוגים רבים בישראל ובשטחים הפלסטינים, אך הנגישות של הגורמים הלאומיים־הדתיים הרדיקליים למנגנוני קבלת ההחלטות הלאומיות בשני הצדדים, הפלסטיני והישראלי, הפכה אותן ליותר ויותר מציאותיות.

ביום שבת 7 באוקטובר, עם חדירת גדודי אל־קסאם, הג’יהאד האסלאמי וארגונים נוספים לישראל ומעשי הזוועה שעשו בחיילים ובאזרחים ישראלים, כבר היה ברור לכולנו ששעת ההכרעה הגיעה. הגדודים קיבלו את ברכת הדרך מיחיא סינוואר, מוחמד דף והנהגות החוץ של חמאס והג’יהאד האיסלאמי, היושבות בלבנון ובקטאר. את הסימנים המעידים אפשר היה לזהות כבר בשיח הג’יהאדיסטי המתלהם של חאלד משעל, איסמאעיל הנייה וסלאח אל־עארורי לאורך שלוש השנים האחרונות.

במרץ 2023 התייצב משעל לפני הוועידה השנייה של חלוצי וחלוצות העשייה למען ירושלים ופלסטין, וביקש מאנשי הדת להוציא חוות דעת הלכתית הקוראת לכל המוסלמים לצאת ולהילחם על אדמת פלסטין: “זה רגע האמת… אנו רוצים שהאומה תמרוד. אם הם ישחקו באש, האש הזאת תשרוף אותם. אנו רוצים שהדם הערבי והמוסלמי יישפך על אדמת פלסטין, וזה יהיה רגע עצום מעורר כבוד בעולם הזה ובעולם הבא. נשיב את ההיסטוריה ונאמר: עומר [אבן אל־ח’טאב] כבש אותה [את ירושלים], צלאח א־דין שיחרר אותה, ואנשי הדת, המפקדים והמוג’אהדון של האומה גאלו אותה”.

באוגוסט 2023 לבש אל־עארורי, סגן ראש הלשכה המדינית של חמאס בלבנון, בפעם הראשונה מדי צבא ורובה הונח על שולחנו, כמו בא לסמן לישראל ששעת ההכרעה קרבה ובאה. עם פרוץ המלחמה הורחקו מנהיגי החוץ מקטאר לטורקיה, כדי למנוע עימות בין האמיר לבעלות בריתו במערב — ארה”ב, שמחזיקה על אדמת קטאר את הבסיס הגדול ביותר במזרח התיכון, וגרמניה, שמעוניינת בגז הקטארי.

ואולם, נראה כי הטירוף וההתנהגות הברברית והחייתית של אנשי חמאס התהפכו על ראשו של הארגון ושל הספונסר הקטארי שלו. תיוג אנשי חמאס כ”חיות אדם” והקבלת מערכת “מבול אל־אקצא” למתקפה של אל־קאעדה ב–11 בספטמבר 2001 הם הדבר האחרון שקטאר והנהגת החוץ של חמאס איחלו לעצמם. מי שנכנס למועדון של אל־קאעדה ודאעש, לא יוצא משם בחיים, והראשון שהבין זאת היה חבר הכנסת לשעבר עזמי בשארה, המכהן כיועץ אישי של האמיר הקטארי.

כדי למזער את הנזקים האסטרטגיים, הפוליטיים והמוסריים שיצרו מראות הזוועה קרא בשארה לשחרר את החטופים כולם, להבהיר שחמאס מעולם לא ביצע פעולות מזוינות מחוץ לפלסטין, שלוחמי ההתנגדות בסך הכל נכנסו לאדמה ששייכת לאבותיהם, ושהם ושאר הפלסטינים נתונים תחת כיבוש ומצור לא אנושיים, כולל הקמת התנחלויות והתקפות ישראליות על מסגד אל־אקצא זה שנים רבות. אך פטור בלא כלום אי אפשר, ובשארה, שנחשב ליועץ של הפלגים הפלסטיניים מימין ומשמאל, הבהיר כי תאריך ה–7 באוקטובר 2023 ייחרט אצל הדור הצעיר הפלסטיני כיום שבו התנפץ המיתוס של עליונות הכובש הישראלי, הושב הכבוד הלאומי והתחזקו הביטחון העצמי והאמונה ביכולת להשיג את היעדים. זאת אם יפגינו הפלסטינים נחישות ויצירתיות נוסח לוחמי ההתנגדות שחדרו לישראל בנסיבות בלתי אפשריות. בשארה התגייס להציל את חמאס מעצמו, והוא מנסה למנוע את הכניסה הקרקעית של צה”ל לעזה באמצעות הפחדת מנהיגי ישראל בטיעון שהם שישלמו עליה בחייהם הפוליטיים, הפחדת הלוחמים בטיעון שהם ישלמו עליה בחייהם, והפחדת הציבור הישראלי בטיעון שהמלחמה בעזה תסתיים כמו מלחמת לבנון השנייה (2006), וחמאס ימשיך במלחמה.

אינני יודעת איך תסתיים המערכה הזאת, אך אני מקווה שממשלת ישראל ומנהיגי העולם המערבי יבינו שקטאר היא מדינה מחוללת טרור לא פחות מאיראן. ההבדל בין השתיים הוא שאיראן עושה זאת באמצעות “עוצמה קשה” וסיוע צבאי, וקטר עושה זאת באמצעות “עוצמה רכה”, הכוללת פעולות הסתה וחתרנות, בסיוע העברת כסף לארגוני הטרור, האימפריה התקשורתית שבנתה, משפיעני הרשת שפרשה, מכוני המחקר והאוניברסיטאות שבנתה ואנשי הדת שטיפחה. עת להתעורר ולבוא עמה חשבון.

פורסם לראשונה ב-הארץ, 16.10.2023