מתמיכה חד־משמעית בישראל בשבועיים הראשונים, עברה כעת תשומת הלב האירופית לאוכלוסייה האזרחית בעזה. כדי לשמר את התמיכה האירופית — החשובה למרחב הפעולה המדיני והצבאי של ישראל, וגם לאמריקאים — עלינו להבין את הרגישויות במדינות אירופה ולגבש תגובה שמכירה בהן.
בשבוע הראשון למלחמה הזעזוע של מנהיגי אירופה מזוועות הפשעים נגד האנושות של חמאס היה אדיר, ותמיכתם בישראל ובזכותה להגן על עצמה חד־משמעית וגורפת. בשבוע השני אפילו נמתחה ביקורת על מה שנתפש כעמדות פרו־ישראליות מדי של נשיאת הנציבות האירופית. בסוף השבוע השלישי הוויכוח בין מנהיגי 27 מדינות האיחוד האירופי כבר נסוב על נוסח הפסקת האש/השהיה הומניטריות. גרמניה, אוסטריה וצ’כיה התנגדו לקריאה להפסקת אש הומניטרית, מחשש שהיא תיצור לחץ מדיני על ישראל, ותמכו בהשהיה הומניטרית בלבד. אירלנד וספרד קראו להפסקת אש. ההחלטה הדגישה את החשיבות שבהגנה על חיי האוכלוסייה האזרחית, והעברת סיוע הומניטרי רציף לרצועה. אלה סימנים המעידים על תחילת השחיקה בתמיכה האירופית.
בסבבי הלחימה הקודמים נגד חמאס, ב–2008 וב–2014, ישראל למדה שהתמיכה האירופית נוטה להתהפך. מה שמתחיל כתמיכה בישראל, עבר בתוך כשבועיים לקריאה להפסקת אש ובהמשך אף לגינוי על חוסר המידתיות בין הנזק וממדי ההרג שגרמו הטילים לישראל, לנזק וממדי ההרג שגרמו הפצצות חיל האוויר ברצועת עזה. כיצד ישראל יכולה להימנע ממהפך בעמדות אירופה ולשמר תמיכה מדינית רחבה ומתמשכת, שתאפשר לה מרחב תמרון צבאי בלחימה בחמאס?
לשם כך יש להבין איפה מתקפת חמאס “פוגשת” את אירופה, כלומר, מהי מפת הרגישויות והאינטרסים האירופית. מקור השינוי בעמדת אירופה מצוי בסופו של המשפט המכריז כי לישראל הזכות להגן על עצמה — “לפי המשפט הבינלאומי ולפי המשפט ההומניטרי הבינלאומי”. זה שנקבע במסגרת הסדר העולמי שארה”ב ומערב אירופה יצרו אחרי מלחמת העולם השנייה, במטרה להגביל את זוועות המלחמה.
כבר יותר משנה וחצי מאשימים האירופים את ולדימיר פוטין בהפרה שיטתית של המשפט הבינלאומי באוקראינה. אם ישראל תפעל לפי הוראות המשפט הבינלאומי, יושמו לאל טענות פוטין על איפה ואיפה ביחסה של אירופה כלפיו וכלפי ישראל. ואכן, צה”ל מקפיד לנהוג בהתאם למשפט הבינלאומי, ולהעביר עובדה זו לבעלי בריתנו ולעולם. גם הסיוע ההומניטרי לאוכלוסייה האזרחית ברצועת עזה מתרחב. זה מה שמבדיל בין ישראל הדמוקרטית לארגון הטרור חמאס.
שימור הסדר הבינלאומי מול הציר האוטוקרטי הקורא עליו תיגר — קרי רוסיה, איראן וגרורותיה — הוא אינטרס אירופי ואמריקאי מובהק. כיום יותר מתמיד הוא גם אינטרס ישראלי. במערב אירופה מודאגים גם ממצב ביטחון הפנים. הפגנות פרו־פלסטיניות על רקע התמונות מעזה מפירות את הסדר הציבורי. האנטישמיות במגמת עלייה. בחלק מהמדינות הגיעו ההתראות על פיגועי טרור מצד האיסלאם הפונדמנטליסטי לדרגה המקסימלית. כדאי שישראל תזכיר לאירופים, ששיתוף הפעולה המודיעיני מצדה מנע פיגועים באירופה. אנו באותו צד של המתרס.
מדינות האיחוד האירופי, ובייחוד חברותיו במזרח, מודאגים גם שמא הסלמת המלחמה בצפון תסיט את תשומת הלב העולמית, כמו גם משאבים ואמצעי לחימה אמריקאיים ואולי אירופים, מהמלחמה באוקראינה, ותשגר זרם של פליטים שיגיע גם אליו. טרור, הגירה, איסלאמופוביה ואנטישמיות מסייעים לעליית הימין (לפעמים גם השמאל) הקיצוני באירופה. מנהיגים מהמרכז חוששים אם כן גם לעתידם הפוליטי.
אלה חלק מהרגישויות שיש להביא בחשבון כדי לשמר את תמיכת האירופים, ואת עמידתם לצד הערכים שיקרים להם נגד חמאס ואיראן. בטווח הרחוק, ישראל תצטרך לחשוב על היום שאחרי המלחמה בחמאס. לא מספיק לפעול לפי המשפט הבינלאומי בעזה. צריך לפעול לפיו גם בגדה המערבית. פתרון מדיני שיפריד אותנו מהפלסטינים ישמור על ישראל יהודית ודמוקרטית, ויסייע לנו לגבש חזית אמריקאית־אירופית שתתמקד בהגנה מפני איראן.
פורסם לראשונה ב-הארץ, 31.10.2023
