ממשלת נתניהו עדיין מתנהלת במציאות חלופית ביחס לעתידה של הרצועה. ישנם שרים המבקשים לגרש את העזתים לסיני ולבנות מחדש את גוש קטיף, כי במציאות שבה הם מתנהלים אין הסכם שלום ואין אינטרסים אסטרטגיים משותפים עם מצרים. אחרים מבקשים להחיל את “הפתרון” הזה גם על הפלסטינים בגדה המערבית ולגרשם לירדן – לתפיסתם, “המולדת החלופית” – כי במציאות שלהם אין הסכם שלום ואינטרסים משותפים עם הממלכה ההאשמית. מגדיל לעשות ראש הממשלה נתניהו במדיניותו העיקשת לסרב למתווים אמריקאיים שונים לשילוב הרשות הפלסטינית.
מהמציאות הקודרת שאליה הובילו אותנו כל אלו בעיוורונם המדיני, במשיחיות הפנאטית ובאופורטוניזם הקיצוני, עולות ארבע תובנות מרכזיות:
הראשונה – היעדר החלטה על התכלית המדינית מקשה על הבנת תמונת הסיום הנדרשת למהלך הצבאי ברצועה.
השנייה – בנקודת הזמן הזו חמאס מוביל בהישגיו:
חיזק את מעמדו בחברה הפלסטינית מול הפת”ח;
מתהדר בתמונת הניצחון של ה-7 באוקטובר;
הביא את העניין הפלסטיני ללב השיח העולמי ונהנה מתמיכה בקרב קהלים שונים;
משחרר את אסיריו ואסירי הפת”ח מהכלא הישראלי;
פגע בהרתעה הישראלית;
פגע בכלכלה הישראלית, זרע פחד בציבור הישראלי והביא לפינוים של מאות אלפי ישראלים בתוך מדינתם.
התובנה השלישית – ישראל לא יכולה לסיים את המהלך הצבאי בנקודת הזמן הזו ולחזור לסטטוס קוו המדומיין לנוכח הישגיו של חמאס שצוינו לעיל, ומשום שאסטרטגיית הבידול בין עזה לגדה קרסה לחלוטין והאסטרטגיה העוקפת לסוגיה הפלסטינית קרסה אף היא.
התובנה הרביעית והאחרונה – לשם המשך המהלכים הצבאיים ישראל חייבת ליהנות מלגיטימציה של קואליציה בינלאומית, וזו אפשרית רק בהגדרת התכלית המדינית שניצבת בטווח של ההחלטות הבינלאומיות ועיקרן פתרון שתי המדינות.
בפני ישראל עומדות שלוש אפשרויות יסוד ביחס לרצועת עזה ליום שאחרי כיבוש הרצועה ועקירת יכולותיו הצבאיות והשלטוניות של חמאס: הראשונה, לשכפל את הטעות שנעשתה במקום אחר – לבנון, ולהישאר ברצועת עזה; השנייה, לחזור על הטעות שנעשתה לפני עשרים שנה – ההתנתקות החד-צדדית; והשלישית, לתקן את הטעות בת עשרים השנים – הכללת עזה בתהליך המדיני מול הרשות הפלסטינית ואש”ף.
ישראל יכולה לבחור באפשרות הראשונה ולהחזיק ברצועת עזה בטענה שזהו צורך ביטחוני, בדומה ל”רצועת הביטחון” שבה החזקנו כמעט עשרים שנים בדרום לבנון. התפתחות החלופה הזו והשלכותיה ידועות מראש. צה”ל יצטרך להכפיל פי עשרה ויותר את סדר הכוחות שהיה ב”עוטף עזה”, לטובת השהייה בתוך הרצועה אשר ארגוני הטרור בה יחזרו במהירות לשגרת הפיגועים, וזו תגבה מחיר יומיומי כבד. צה”ל יידרש להקים מחדש את המינהל האזרחי ולשאת באחריות של צורכי היומיום של 2.5 מיליון פלסטינים. הקהילה הבינלאומית לא תמהר לסייע בשיקומה של הרצועה ההרוסה. ולבסוף, משרד הביטחון יידרש להשקיע מיליארדים מתקציבו לבניית מוצבים ובסיסים ולסלילת דרכים. כל זאת, בהנחה המקלה כי הדרישה להקים מחדש את גוש קטיף תיבלם בדרכים שונות.
ישראל יכולה לבחור באפשרות השנייה – נסיגה מלאה מהרצועה ובהמשך פעילות צבאית יזומה מ”עוטף עזה” באינטנסיביות גבוהה ובהיקף נרחב. המשמעות של חלופה זו היא מסירה מחודשת של הרצועה לידי חמאס, בדיוק כפי ששרון עשה ב-2005. חמאס, המתהדר כעת ב”ניצחון” של ה-7 באוקטובר, בדומה לניצחון הגירוש לישראל מעזה ב-2005, יחזור מהר מאוד לאחוז במושכות השליטה בעזה. קטאר, איראן, טורקיה ומדינות נוספות ימהרו להגיש לו סיוע כספי נדיב ביותר כדי ששיקומו לכדי כוח צבאי בעל יכולות מאיימות על ישראל בכלל, ועל יישובי הנגב המערבי בפרט, יעמוד במהירות לרשותן – צבאית או מדינית. לחלופה זו תהיה השפעה דרמטית על מעמדה של הרשות הפלסטינית בהנהגת פת”ח ועל מעמדו של אש”ף כנציג הלגיטימי והמוכר של העם הפלסטיני.
האפשרות השלישית היא היחידה שיכולה לשרת את האינטרסים העמוקים של מדינת ישראל, גם אם לא את אלו של חברי ממשלתה הנוכחית והעומד בראשה. המחליפה הריאלית היחידה לישראל ברצועת עזה היא הרשות הפלסטינית. שום גוף אחר – ערבי, בינלאומי או האו”ם – לא ימהר להתקרב לרצועה על שלל בעיותיה.
אך גם הרשות הפלסטינית אינה יכולה להיכנס באופן מיידי לרצועה ולשאת באחריות לשליטה בה. לפיכך על ישראל לפעול בשני שלבים: הראשון, להיערך לניהול הרצועה ולהיעזר לשם כך במנגנון המושבת של הרשות הפלסטינית על ידי שיקומו או במינהל פלסטיני חדש המאויש על יד טכנוקרטים בלבד. אסור לה לפסול היעזרות באונר”א בשלב הזה; השלב השני, רק לאחר בחירות ברשות הפלסטינית ללא חמאס, להעביר את האחריות לידיה, וזו יכולה להסתייע בכוח ערבי לקבלת אחריות זו.
חלופה זו, מלווה בהכרזה ישראלית מחודשת על אימוץ פתרון שתי המדינות על פי ההחלטות הבינלאומיות, תהווה את הפלטפורמה לחידוש התהליך המדיני, הן ברמה הבילטרלית והן ברמה האזורית. על ישראל לאמץ מייד את החלופה הזו, אחרת היא עשויה למצוא את עצמה נעה מהפח אל הפחת – שוקעת בחלופה הראשונה הגרועה, עד אשר תאמץ בעל כורחה את החלופה השנייה הגרועה אף יותר. לשם שינוי, ישראל אינה חייבת לאמץ שוב את כל החלופות הגרועות עד אשר תפנה לטובה שביניהן.
פורסם לראשונה ב-JOKOPOST, 10.12.2023
