אחד הגורמים המרכזיים למגמות ההקצנה המתחזקות בחברה הישראלית ובחברה הפלסטינית, הוא המעבר שחל בשיח על הסכסוך בשני העשורים האחרונים משיח לאומי־טריטוריאלי, לשיח דתי־משיחי. הקיפאון המדיני סביב הסכסוך עם הפלסטינים כתוצאה ממדיניותו של בנימין נתניהו וחולשת אש”ף והרשות הפלסטינית, שירת נאמנה את הזרמים המשיחיים־פונדמנטליסטיים בשתי החברות. השיח הפוליטי והציבורי בקרב שני העמים, שכל אחד מהם הכריז על האחר “אין פרטנר”, היה כר פורה להנהגות הדתיות בשניהם להעמקת הדיכוטומיה ביניהם, כאשר כל צד מחשיב את עצמו כמאמין וצודק ואת השני ככופר ורשע.
בשני הצדדים נלחמים הזרמים המשיחיים־הפונדמנטליסטיים באיום הגדול ביותר על משנתם — התהליך המדיני והסכמי קבע. ההתנגדות לכל פשרה ביחס לארץ לא נולדה בשנים האחרונות, היא היתה קיימת כבר בתחילת הסכסוך הנמשך יותר ממאה שנה. הפונדמנטליסטים ראו בהסכמים מדיניים תופעות ארציות לא לגיטימיות, הסותרות את הגמול המגיע להם על אמונתם ואת הכוונה האלוהית, על פי פרשנותם.
כך לפי אמנת חמאס (1987): “האידיאולוגיה החילונית מנוגדת בתכלית לאידיאולוגיה הדתית… איננו יכולים להמיר את האיסלאם של פלסטין בהווה או בעתיד ולאמץ את האידיאולוגיה החילונית. האיסלאמיות של פלסטין היא חלק מדתנו”, לפיכך, “יוזמות, ומה שקרוי פתרונות של שלום וועידות בינלאומיות, עומדים בסתירה לעקרונות חמאס”. ומן הצד הישראלי משקפים זאת היטב דברים שכתב מנחם פליקס, מראשי גוש אמונים, בתגובה להסכם אוסלו: “לשלטון הנוכחי במדינת ישראל אין כל סמכות להמשיך ולשלוט במדינת היהודים. שלטון… המנתק את מדינת ישראל מההיסטוריה של עם ישראל ומן הייעוד שלו, הינו שלטון בלתי לגיטימי” (“נקודה”, 173, דצמבר 1993). לכך יש להוסיף את אחד משלושת מרכיבי הכהניזם, משנתו של איתמר בן גביר, הדוחה את החילוניות, הליברליזם והדמוקרטיה, וקובע שמדינת ישראל הדמוקרטית והחילונית היא ישות לא לגיטימית, שתוחלף בעתיד במדינת הלכה.
מדי פעם לאורך ההיסטוריה של הסכסוך שני הצדדים ביטאו לכאורה נכונות כלשהי לפשרה תוך גלגול עיניים. לקראת הדיונים בקמפ דייוויד על הסדר הקבע (יולי 2000), מנהיג חמאס השייח אחמד יאסין הציע שחמאס יכריז על “הוּדְנָה”, שמשמעותה הפסקת לחימה זמנית באופן חד־צדדי למשך 10 או 20 שנה, בתמורה להקמת מדינה פלסטינית שבירתה ירושלים בשטחים, “והדור הבא יחליט אם לחדש את המאבק”. ב–2007 הכריז מוסא אבו מרזוק, סגן ראש הלשכה המדינית של חמאס, כי “בתנאים מסוימים גם חמאס עשוי להכיר בחוקיותה של ישראל, אם תוקם מדינה שבירתה ירושלים בגבולות 1967 בגדה וברצועת עזה, ומיליוני פליטים יורשו לחזור לבתיהם בישראל”. ומן הצד הישראלי, בתגובה לתוכנית ההתנתקות מרצועת עזה ב–2005 הסביר זאב חֶבֶר, מנכ”ל אמנה, את הוויתור שנעשה: “אתה מגיע למסקנה שבנסיבות קשות מאוד אתה חייב לסגת, אבל הנסיגה מתבצעת תוך הפנמה ברורה שאין ברירה וללא כל פקפוק בזכות. אתה אומר: הזכות המוחלטת שלי והצדק איתי, אבל בדור הזה אין לי הכוח לממש אותה”.
אלו גם אלו ראו בפשרה רק מהלך טקטי, שנעשה בלי לוותר על התביעה “כולה שלי”. הרב צבי יהודה קוק (הרצי”ה), המנהיג הרוחני של הזרם הלאומני־משיחי, קבע אחרי מלחמת ששת הימים: “הארץ הזו היא שלנו, אין כאן שטחים ערביים ואדמות ערביות, אלא אדמות ישראל, נחלת אבותינו הנצחיות, והיא בכל גבולותיה התנ”כיים שייכת לשלטון ישראל”. לפי אמנת חמאס, “אדמת פלסטין היא אדמת ווקף [הקדש, ש”א] איסלאמי בעבור דורות של מוסלמים עד יום הדין”.
בשני הצדדים הזרם הפונדמנטליסטי נשען על הבטחה שניתנה לו כביכול על ידי אלוהים. ביולי 1979, בדיון בבית המשפט העליון (בג”ץ 390/79), הסביר פליקס את מניעי ההתיישבות היהודית בא”י כך: “התנחלנו… משום שנצטווינו לרשת את הארץ אשר נתן האל יתעלה לאבותינו… שכן מצוּוֵינו,ּ ‘והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה’. ושם מפרש רש”י: ‘והורשתם אותה מיושביה’, ואז ‘וישבתם בה'”. ארץ ישראל נתפשת בגישה זו כתנאי הכרחי לקיום לאומי ריבוני של העם היהודי ולמימוש ההבטחה האלוהית, “לזרעך נתתי את הארץ הזאת”. משום כך, כל פשרה על חלק מהטריטוריה של הארץ היא ערעור על ההבטחה האלוהית. ההתנגדות של אגודת ישראל לתוכנית החלוקה ב–1947, למשל, נומקה על ידי אחד ממנהיגיה, הרב מנחם זֶמְבָּה, בכך שארץ ישראל שחסר בה שעל אחד היא כמו ספר תורה שחסרה בו אות אחת (ולכן הוא פסול).
ומן העבר השני, חמאס מציג באמנתו את שטח ארץ ישראל כשטח שהוקדש למוסלמים בידי החליף המוסלמי עומר בן אל־ח’טאב, שכבש את ארץ ישראל ב–638 לספירה, ולפיכך אין לשום גורם סמכות להפקיר או לוותר על חלק ממנו: “אסור להזניח אותה [את פלסטין] או חלק ממנה או לוותר עליה או על חלק ממנה. ואין רשות לעשות כן לאף מדינה ערבית, ואף לא למדינות הערביות כולן, לאף מלך או נשיא, או לכל המלכים והנשיאים כולם… בעלי האדמה יוכלו ליהנות מפירותיה, אך הארץ תישאר אך ורק בחזקה מוסלמית”.
גישות דתיות־משיחיות אלו ליוו את הסכסוך מראשיתו. המופתי, אמין אל חוסייני, הבין מיד לאחר הצהרת בלפור ב–1917 את כוחה של הדת והיותה המכנה המשותף הרחב והפשוט ביותר לגיוס המוני ערבים בפלשתינה־א”י לעניין הלאומי. הוא אף הרחיב את הגיוס אל מחוץ לפלשתינה לעולם הערבי והאיסלאמי. הוא ביקש לשכנע את העולם הערבי מכוח הטענה שבכוונת הציונות להשתמש בארץ ישראל כבסיס לכיבוש כל ארצות ערב, ואת העולם המוסלמי ביקש לשכנע בטענה שהיהודים מבקשים להרוס את מסגד אל־אקצא ולהקים על חורבותיו את בית מקדשם.
הצעת ועדת פיל לחלוקת הארץ ב–1937, וקבלת רעיון החלוקה (בלי להסכים למפה המוצעת) על ידי הקונגרס הציוני והסוכנות היהודית, בפעם הראשונה מאז הצהרת בלפור, היו אבן הדרך הראשונה שבה התגלתה הסרבנות לכל פשרה. באוגוסט 1937 התפרסם כרוז “נגד כל הצעת חלוקה שהיא” מטעם שני הרבנים הראשיים, יצחק הרצוג ויעקב מאיר, ונציגי הסתדרות “המזרחי” והסתדרות “הפועל המזרחי”. הכרוז קבע עמדה פוליטית בלי להעלות טיעונים הלכתיים: “אנו מצהירים בזה את עמדתנו המוצקה והמוחלטת נגד כל הצעה שיש בה משום צמצום גבולות ארץ ישראל או חלוקתה באיזו צורה שהיא… אנו מכריזים בכל תוקף על זכותה הנצחית המלאה והשלמה של האומה על מולדתה בגבולותיה ההיסטוריים, אנו שוללים בהחלט כל ניסיון של הסכמה לחלוקת הארץ או הצעות אחרות הפוגעות בזכותנו זאת”. מאוחר יותר באותה שנה, בוועידת המזרחי, פורסם, כי “העם היהודי לא ישלים לעולם עם איזה שהוא ניסיון לצמצם את גבולותיה ההיסטוריים של ארץ ישראל, כפי שהובטחה לעם ישראל, מפי הגבורה”. הרבנים הראשיים הוסיפו להתנגדות זו נימוק תורני: “מבחינה דתית טהורה… כל ויתור מדעת [על שטחים בא”י, ש”א] מהווה חילול במזיד בקדושת הארץ ובברית בין הבתרים”.
אבן הדרך השנייה בהתנגדות לפשרה היתה ביחס להחלטת החלוקה בנובמבר 1947, שהתקבלה על ידי הסוכנות היהודית והציבור בארץ. בדרשה שנשא הרצי”ה ביום העצמאות 1967, הוא דיבר על הייסורים שחש כששמע על החלטת החלוקה: “כשכל העם נהר לחוֹג ברבים את רחשי שמחתו, לא יכולתי לצאת ולהצטרף לשמחה… לא יכולתי להשלים עם הנעשה, עם אותה בשורה נוראה. באותו מצב מזועזע בכל גופי, פצוע כולי וחתוך לגזרים — לא יכולתי אז לשמוח”. הרב מאיר ברלין, מנהיגי תנועת המזרחי והציונות הדתית, כתב על ההסכמה להחלטת החלוקה: “על כן החליטו… לאבד את העם ואת הארץ גם יחד לדעתם ולרצונם. פשוטם של הדברים, במקום להמשיך את המאבק ולהיות מוכנים לסבל ולמועקה עד אשר יחונן ד’ את עמו ואת נחלתו, כתבו וחתמו שטר ויתור על החלק הגדול ביותר של ארץ ישראל… האם מותר לשלוחי העם, אפילו אם הם ממנים אותם לשם כך, להעביר נחלת אבות ולעבור על פקודת שמים, ולמסור ברצון לעם אחר את אשר לא להם כי אם לנו?”.
הסירוב לפשרה לא היה רק על שטחי ארץ ישראל, אלא על כל שטח שישראל כבשה במלחמה. בתגובה להסכם השלום שנחתם עם מצרים ב–1979 הוקמה מועצת יש”ע ב–1981, כיורשת של גוש אמונים, והצהירה באמנתה: “המועצה רואה בכל הצעה שמגמתה למסור חלקים מא”י לריבון זר התכחשות לייעודו של העם היהודי, למטרות המפעל הציוני ומעשה בלתי חוקי”. חוגי הימין הקימו את “התנועה לעצירת הנסיגה מסיני”, ובאפריל 1982 החל המאבק לפינוי ימית, שבו אנשי גוש אמונים התבצרו על גג אחד הבתים בעיר. חיילים שניסו להגיע לגג באמצעות סולם, נתקלו באלימות מצד אנשי הגוש, שכללה זריקת חול ומכות. בהמשך פירסמה מועצת יש”ע הצהרה ב–1986, שקבעה: “החזרת שטחים ביהודה, שומרון ועזה היא פשע”, ו”אל כל שלטון בישראל שיבצע אחד מהפשעים הנ”ל נתייחס כאל שלטון בלתי חוקי, כפי שנהג דה גול כלפי משטר וישי של המרשל פטן כאשר בגד בעם הצרפתי וחתם על ויתור על רוב שטחי צרפת ההיסטורית” (“רבין: ביוגרפיה”, יוסי גולדשטיין, שוקן).
ב–1993 חתמה ישראל על הסכם אוסלו עם אש”ף. רבני הזרם המשיחי־לאומני שללו את לגיטימיות החלטות המוסדות הנבחרים של הדמוקרטיה הישראלית בכל הקשור להחזרת שטחים. הרב שלמה אבינר כתב: “ואפילו יצויר שרוב העם תומך במהלך מביש ומסוכן זה [פינוי שטחים, ש”א] — אין בכך כל הצדקה מוסרית. לא די בכך שההחלטה תושג על ידי מנגנון מדיני כדי שתהיה מוסרית. ‘לא תהיה אחרי רבים לרעות’ (שמות כ”ג, ב’)” (“עם וארצו”, חלק ב’). החריף בגילויי ההתנגדות להסכם אוסלו היה רצח ראש הממשלה יצחק רבין על ידי יגאל עמיר הנמנה עם הזרם המשיחי־לאומני.
אבן הדרך הבאה היתה תוכנית ההתנתקות מרצועת עזה ומצפון השומרון. ההתנגדות באה לידי ביטוי בסדרה ארוכה של מהלכים, החל מפרישת האיחוד הלאומי והמפד”ל מהממשלה בסוף 2004, דרך התארגנויות שונות למחאה אזרחית ועד קריאה של קבוצה גדולה מרבני הציבור הדתי לאומי בראשות הרב אברהם שפירא לסרב לפקודת הפינוי. הלל וייס, פרופסור לספרות באוניברסיטת בר־אילן ודמות בולטת בציבור הדתי־לאומי, אמר בריאיון: “אין לנו ברירה אלא לומר להם: המדינה הזאת אינה המדינה שלנו, וחוקיכם אינם חוקים… אני מסכים איתך שבנסיבות שנוצרו לפיד ואולמרט מסוכנים לקיום הרוחני של העם היהודי, יותר מאשר ברגותי, ערפאת ואבו מאזן… אני מסכים איתך שהחילוניות היא האויב” (“בחדרי חרדים”, 27.1.2005).
אפילו תוכנית טראמפ, שהושקה בינואר 2020 והבטיחה לשמור את ההתנחלויות בריבונות ישראל, נשללה על ידי חוגי הימין. כך למשל אמר יו”ר מועצת יש”ע, דוד אלחיאני: “תוכנית טראמפ היא הונאה, נתניהו ידע ועבד עלינו בעיניים” (“הארץ”, 17.6.2020).
והפונדמנטליסטים בשני הצדדים יודעים לשרטט מהי מבחינתם “תמונת הסיום”, שתבטא את הכרעת הצד השני והשגת “כולה שלי”. כך למשל ב”תוכנית ההכרעה” של בצלאל סמוטריץ’, שמטרתה: “לא עוד ניהול סכסוך מתמשך בעצימות משתנה, אלא הכרעה. לא עוד דשדוש ופתרונות קוסמטיים של רדיפה אחר היתושים, אלא ייבוש הביצה וטיפול בשורשי הבעיה עד תומה” (“השילוח” 6, ספטמבר 2017). התוכנית מציעה שלוש אפשרויות לפלסטינים: “מי שרוצה לברוח — יברח; מי שרוצה להשלים — ישלים; מי שרוצה לעשות מלחמה — יעשה”, וישלם את המחיר בדמות “נכבה 2”. גם בצד השני, באופן לא מפתיע, הפתרון זהה. בתוכנית “אחרית הימים” שהוצגה בוועידת “הבטחת אחרית הימים” שנערכה בעזה בספטמבר 2021 בחסות מנהיג חמאס יחיא סינוואר, יו”ר הוועידה, דר’ עסאם עדואן, הציג ליהודים את החלופות הבאות: שוחרי השלום מתוכם שיחליטו להיכנע, יוכלו להיקלט בפלסטין, או יקבלו ארכה כדי שיוכלו להגר; מי שינסה לברוח, יש להניח לו או לרדוף אותו כדי להעמידו לדין על פשעיו; מי שיחליט להמשיך להילחם, יש להילחם בו ולטהר את פלסטין.
האירועים הקשים ב–7 באוקטובר ולאחריו לא שינו במאומה את התפישות הפונדמנטליסטיות הללו. ראזי חאמד, דובר חמאס, התחייב כי “חמאס יבצע עוד הרבה מתקפות כמו ה–7 באוקטובר כדי להשיג את מטרותיו” (ynet, 1.11). מן העבר השני הכריז סמוטריץ’ בריאיון ל”כאן 11″: “אולי היינו צריכים לקבל את המכה הנוראה והכואבת הזאת כדי להיזכר שנייה אחת מי אנחנו ומה אנחנו” (“הארץ”, 2.11), ופרופ’ יואל אליצור כתב שהטבח שביצע חמאס בדרום הוא חלק מהתוכנית האלוהית לישראלים ש”מביאים אסונות על עם ישראל ומסכלים את התוכנית האלוהית”. הוא קשר בין הטבח לבין חילוניות ואי־קידום רעיון “ארץ ישראל השלמה” (“סרוגים”, 13.10).
הבנת הטוטליות, הקנאות הפונדמנטליסטית והנכונות להקרבה של הזרמים הללו בחברה הישראלית ובחברה הפלסטינית, מחייבת לשלול את דרכם הן כדרך מדינית־פוליטית ליישוב הסכסוך והן כדרך להתנהלות החברה. ההכרעות שהקיצונים הללו מבקשים אינן אפשריות, אלא במחיר חברתי ומוסרי בלתי מתקבל על הדעת בכלל, ובמאה ה–21 בפרט. אירועי ה–7 באוקטובר המחישו זאת, לצערנו הרב. את האפשרות לפשרה הנשענת על המשפט הבינלאומי ועל ערכים דמוקרטיים־ליברליים יש לחפש במרכיבים החילוניים בשתי החברות, המסוגלים לקבל את התפישה של “חצי תאוותו בידו”. הציבור בכל אחד משני הצדדים חייב לפקוח עיניים ולהתפכח מהרעיון של פתרון טוטלי, כי אם פתרון כזה ימומש, כל אחד משני הצדדים עלול להיות זה שייעלם.
פורסם לראשונה ב-הארץ, 14.12.2023
