כשיחיא סינוואר החליט לצאת למתקפה ב–7 באוקטובר הוא רצה להשיג ארבעה יעדים: להשפיל את הצבא הישראלי ולקעקע את תפישת הביטחון המתבססת על חומות, גדרות ואתנן כלכלי; לזרוע פחד בציבור הישראלי ולהעמיק את האי־אמון בהנהגתו הפוליטית; לקבע את התפישה שלפיה חמאס הוא כוח המגן היחיד של העם הפלסטיני, שיכול לשחרר אסירים ולהחזיר את הבעיה הפלסטינית לסדר היום האזורי והבינלאומי, ולא הרשות הפלסטינית הרופסת; ולהסיר את התיוג שדבק בו כמשתף פעולה עם ישראל תמורת כסף קטארי וכניסת פועלים לעבודה בישראל.
סינוואר, שלמד עברית ואת ההיסטוריה של התנועה הציונית, חשב שהוא מכיר היטב את העם היהודי — אך טעה. הפלסטינים שתמכו במעשי אנשיו ב–7 באוקטובר הציגו את ישראל כ”קולוניאליזם התיישבותי” בר חלוף וקראו ברחובות אירופה וארצות הברית “פלסטין מהים עד הנהר” — טעו אף הם. לעם היהודי יש בית לאומי שקיבל את הכרת הקהילה הבינלאומית, וכל מי שקם עליו לכלותו מוצא את עצמו מול עם מאוחד הנכון להקרבת הנפש, מימין ומשמאל, גברים ונשים, צעירים ומבוגרים.
מתחילת המלחמה סינוואר והפיקוד הבכיר מסתתרים במנהרות, מנותקים מהלוחמים ומהאזרחים, בניגוד למורשת הקרב האיסלאמית של צלאח א־דין, עומר אבן אל־חטאב ואפילו עז א־דין אל־קסאם, שעל שמו הם נקראים. הוא, שבתום מבצע “שומר החומות” הזמין את טייסי חיל האוויר הישראלי להפוך אותו לשהיד, שוהה כבר יותר מ–70 יום מתחת לפני האדמה, כשהחטופים הישראלים משמשים לו “מגן אנושי”. במעשי הזוועות שביצעו “הלוחמים” והאספסוף שבא בעקבותיהם הוא והם ביזו את האיסלאם, האוסר על פגיעה בנשים, ילדים וזקנים בעת מלחמה, ונושאים באחריות למלחמה שנפתחה בעקבות זאת.
שני ציוויים איסלאמיים המוטלים על הגבר המוסלמי הפר סינוואר: הגנה על המשפחה ודאגה לפרנסתה. כספי הסיוע מקטאר ואיראן, המסים שנגבו מהאוכלוסייה והרווחים מתיקי ההשקעות של חמאס היו אמורים להיות מושקעים ברווחת האוכלוסייה, אך הוסטו לחשבונות בנק פרטיים של אנשי חמאס ושימשו למלכוד עזה. חמאס הושיב את תושבי עזה על חבית אבק שריפה והשאיר אותם חסרי מיגון בעת מלחמה. סינוואר וגדודי אל־קסאם, לעומת זאת, נהנו ממערכת מיגון ומערכת בריאות נפרדות. גם כשהיה נדמה שסינוואר דואג לאוכלוסייה ומתעקש על הכנסת סיוע הומניטרי, התברר שחמאס גונב את המזון ויורה במי שמתנגד לכך.
כעת סינוואר מתעקש על הפסקת אש סופית תמורת שחרור החטופים הישראלים; ישראל, כנראה, לא תסכים לדרישה זו. אם הלחימה תימשך הוא עלול להיות שהיד לפני שישחרר את האסירים הפלסטינים ואחרי שעוד רבים ייכלאו בישראל. את ההישג של שחרור אסירים עשויה לגזול ממנו הנהגת החוץ של חמאס, היושבת בקטאר.
סינוואר רק צריך להיזכר איך הנהגת החוץ וקטאר ניסו לחסל אותו מבחינה פוליטית כשהבינו שפניו אל מצרים, איחוד האמירויות ומוחמד דחלאן, היריב המר של מחמוד עבאס. הן תבעו פיוס ושותפות עם עבאס, כדי לבלום את הקשר שנרקם בינו לבין דחלאן; שלחו לו מזוודות כסף דרך ישראל, שתייגו אותו כבריון הגובה דמי חסות תמורת שקט בגבול; דאגו שניזאר עוודאללה ינצח אותו בבחירות הפנימיות והוא כמעט איבד את משרתו, אלמלא הלחץ שהפעילו גדודי אל־קסאם; הרשו לעיתון הקטארי “אל־ערבי אל־ג’דיד” לבזות אותו בקריקטורה, שהוצג בה כמשתף פעולה עם עבאס וישראל וכמי שהשאיר את הג’יהאד האיסלאמי לבד במערכה עם ישראל (מבצע “עלות השחר”).
מנהיגי החוץ, שבשנתיים האחרונות קראו לאנשי דת מוסלמים להוציא פסקי הלכה לג’יהאד נגד ישראל; ייחלו כמו חאלד משעל להולדת עבדאללה עזאם חדש (ממייסדי אל־קאעדה); לבשו מדי צבא ורמזו שתשתית צבאית חלופית לזאת שבעזה כבר נבנית בדרום לבנון; ואף תיארו את ההתקפה באוקטובר כפעולה מתוכננת ומחושבת שתיחשב לציון דרך בתולדות מאבק השחרור ותילמד במכללות צבאיות בעולם — מתנערים היום מסינוואר וממעשיו כדי למזער נזקים ולהבטיח שחמאס יהיה חלק מהסדרה מדינית בעתיד.
הישגי ההתקפה של סינוואר והנהגת אל־קסאם מול אוגדת עזה והמודיעין הישראלי עלולים להיטשטש, משום שנלוו להם מעשים שביזו את האיסלאם — בהפקרת תושבי עזה לגורלם ובמעשים הנפשעים כלפי ישראלים חפים מפשע. הדבר היחיד שנותר לסינוואר לעשות הוא לשחרר את האסירים הפלסטינים מהכלא הישראלי תמורת שחרור החטופים הישראלים, בלא תנאי ובתיווך מצרי. אם ייהפך לשהיד, יהיה הישג אחד לפחות שיירשם על שמו.
פורסם לראשונה ב-הארץ, 24.12.2023
