מעולם לא אהבתי את המילה “ניצחון” בהקשר של מלחמה. לא כשוחרת שלום, לא כאם לשני בנים שיצאו למלחמה הזאת, שאין צודקת ממנה, ולא כהיסטוריונית וחוקרת חברה ופוליטיקה פלסטינית. במלחמה אין מנצחים, מהסיבה הפשוטה שהיא גובה מחיר בגוף ובנפש. אבל אם בכל זאת יש מי שמתעקשים על השימוש במילה “ניצחון”, ברצוני להציע כמה כיווני מחשבה שיובילו אותנו אל הניצחון שאנו כה מרבים לדבר עליו.
כדי לנצח את חמאס מבחינה מוסרית יש להגיע להפסקת המלחמה ולחלץ את החטופים שלנו, החווים שם ייסורי גוף ונפש זה יותר מחצי שנה, ויש בהם גם מי שכבר אינם בין החיים.
כדי לנצח את חמאס מבחינה צבאית נדרשים אורך רוח והבנה שאנחנו בריצת מרתון ולא בריצת 100 מטר. יש להודות ביושר ובאומץ שצה”ל לבדו לא יוכל לפרז את רצועת עזה מנשק, לנוכח האתגרים הגדולים שאנו מתמודדים עמם בזירה האזורית והבינלאומית.
יש צורך לבקש את הסיוע של ארצות הברית, בריטניה, גרמניה וצרפת (לא של האו”ם), ושל המדינות הערביות החתומות עמנו על הסכמי שלום ונורמליזציה, כדי שיעזרו לנו לפרק את ארגוני הטרור מנשקם, כי הם מסכנים את הלכידות והביטחון הלאומי של כל אחת מהמדינות הללו, וגם את היציבות והביטחון האזורי והבינלאומי. כאשר הקהילה הבינלאומית רוצה — היא עושה. כך היה בקשר לדאעש, וכך קורה עתה בקשר לחותים.
כדי לנצח את חמאס מבחינה מדינית יש למנוע ממנו בכל מחיר ליצור קישור בין ההתקפה של 7 באוקטובר לבין מדינה פלסטינית עצמאית. יש ליצור קישור כזה בין הסדרה אזורית, שתכלול נורמליזציה עם סעודיה, שחמאס וקטאר האפוטרופסית שלה ניסו לסכל, לבין מדינה פלסטינית בעתיד. אסור לאפשר לחמאס למנף את מעשיו האכזריים והברבריים להישגים פוליטיים, כפי שעשה אחרי ההתנתקות החד־צדדית של ישראל מרצועת עזה. אז השתמש ארגון הטרור בפעולה החד־צדדית הזאת כדי לשכנע את העם הפלסטיני שהמאבק המזוין הוא שהביא להתנתקות, ולכן עליו לתת לו את קולו בבחירות שהתקיימו חצי שנה לאחר מכן. וחמאס אכן זכה בקולות הפלסטינים. יש לאמץ את התוכנית של “ישראל יוזמת”, הממתינה זה שנים למנהיג ישראלי אמיץ וחכם שיעלה אותה לדיון אמיתי עם שכנותינו הערביות ובחסות בינלאומית.
כדי לנצח את חמאס מבחינה מורלית ועממית, יש להסכים להכנסת ישות פלסטינית שלטונית זמנית, שתיטול לידיה את ניהול הרצועה, בגיבוי בין־ערבי ובינלאומי. אפשר יהיה ליטול מחמאס את תמיכת תושבי רצועת עזה רק אם ניתן להם תקווה וביטחון מלא שהארגון במתכונתו הנוכחית לא יהיה חלק מההסדרה המדינית העתידית. ילדים וצעירים חסרי בית ויתומים מהורים כבר נופלים כפרי בשל בידי חמאס והמיליציות החמושות האחרות, והם רואים בהם “בית חדש”.
ארגוני טרור אלה, ובראשם חמאס, שמילכדו את עזה למוות ובנו מנהרות עמוסות כלי נשק מתחת לבתי מגורים, מסגדים, בתי חולים ובתי ספר, לא ישחררו את הצעירים הללו מחיבוק־הדוב שלהם, והם יעשו הכל כדי להטעין אותם שוב ברגשות של שנאה ונקמה. הם יספקו להם נשק, שיזקוף את ראשם מבחינה לאומית, יספקו להם מזון, שימנע מהם את הרעב שנעשה נחלת רבים מהם, וייתנו להם תחושה של השתייכות ל”משפחה” במקום זאת שאבדה להם.
הפחד מחמאס ומהפלגים החמושים האחרים משתק את תושבי עזה, והם ימשיכו לשתף פעולה איתו אם לא תהיה שם חלופה שלטונית ובהקדם. תושבי עוטף עזה לא יוכלו לשוב לבתיהם ולחיות שם בביטחון, אם מעבר לגדר יגדל דור צעיר של שנאה ונקמה, שיבוא שוב ושוב להכות בנו.
כדי לנצח את חמאס מבחינה הסברתית בקרב העמים הערביים והמערביים יש להסביר ל”בני החורין” בעולם התומכים היום בחמאס, שהעם במדינת ישראל אינו שונא את העם הפלסטיני ולא נלחם בו, אלא שונא את ארגוני הטרור, הפוגעים גם בפלסטינים, ונלחם בהם. כ–300 אלף פלסטינים כבר אינם ברצועת עזה, אחרי שחשו את נחת זרועו של חמאס ואת שלטונו החשוך.
היה אפשר לנצל את חלון ההזדמנויות שנפתח בשנים 2017–2018, כאשר הושג פיוס בין הרשות הפלסטינית (פתח) לחמאס בסיוע מצרים, איחוד האמירויות ומוחמד דחלאן כדי לקדם הסדרה מדינית. אך ממשלת ישראל בחרה להעצים את הבידול בין חמאס עזה לפתח, לנתק את חמאס ממצרים, לחבר אותו לקטאר מרעילת הבארות באזור ובעולם, והוא נהפך למפלצת צבאית אכזרית ותאוות נקם. ואם ישראל אחראית לפיטום המפלצת הזאת, איך תשכנע את העולם בצדקת דרכה?
כדי לנצח את חמאס, את הג’יהאד האיסלאמי ואת המיליציות האלימות האחרות, יהיו העמים הפלסטיני והישראלי מוכרחים להסתכל אלה בעיני אלה ולהודות ביושר ובאומץ, שהם אחרים ושונים מהברברים צמאי הדם והנקמה. למען הדורות הבאים אסור שיגדל פה ושם דור של נקמה. כמו השם של הספר שכתב דר’ עז אל־דין אבו־אלעיש מעזה אחרי שאיבד חלק מבני משפחתו במבצע “עופרת יצוקה”: “לא אשנא”.
פורסם לראשונה ב-הארץ, 25.05.2024
