בתוך שבוע הספיק הנשיא הנבחר דונלד טראמפ לצאת בכמה הצהרות יוצאות דופן וחובקות עולם — הנוגעות לדנמרק, לאירופה בכלל, לפנמה, למקסיקו ולקנדה. טראמפ הודיע כי ארה”ב תקנה את גרינלנד, האי הגדול בעולם, ובתוך כך איים על דנמרק — שגרינלנד היא תחום אדמיניסטרטיבי שלה — בהטלת מכסי מגן גבוהים אם תסרב. “לגרינלנד יש חשיבות לביטחון הלאומי והחופש של ארה”ב”, כתב ברשת החברתית שלו. דנמרק הבהירה בתגובה שגרינלנד אינה למכירה. שר החוץ של צרפת, ז’אן־נואל בארו, אף הבהיר בריאיון ל־France Inter כי “האיחוד האירופי לא יאפשר לשום מדינה — תהיה אשר תהיה — לתקוף את גבולותיו הריבוניים”.
לפנמה הודיע טראמפ שבכוונתו לתבוע חזרה את השליטה בתעלת פנמה. הוא אף סירב להתחייב כי לא ישלח את הצבא להשיג שליטה בגרינלנד ובתעלת פנמה. “ייתכן שנצטרך לעשות משהו”, אמר. “תעלת פנמה חשובה מאוד למדינה שלנו. אנחנו צריכים את גרינלנד לטובת הביטחון הלאומי שלנו”.
ארה”ב אמנם בנתה את התעלה בשנים 1914–1904, אבל העבירה אותה ב–1999 לריבונות מלאה של פנמה בעקבות הסכם מ–1977. פנמה, אמר טראמפ, גובה תעריפים גבוהים ובלתי הוגנים מאוניות שבאות מארה”ב וחוצות את 82 הקילומטרים של התעלה, שמחברת בין האוקיאנוס השקט לאוקיאנוס האטלנטי ושדרכה עוברות סחורות בהיקף של 270 מיליארד דולר בשנה. לחיזוק הטיעון שלו, טראמפ גם המציא סיפור מופרך ולפיו פנמה התירה לכוח צבאי של סין לשלוט בשני מוצאי התעלה — מה שכמובן הופך את העניין ל”ביטחון לאומי”. וכן הוא הכריז כי ישנה את שמו של מפרץ מקסיקו ל”מפרץ אמריקה”, לכאורה צעד קטן — שהרי גם מקסיקו היא חלק מאמריקה.
משם המשיך טראמפ צפונה, ולאחר שאיים בהטלת מכסי מגן של 25% על ייבוא מקנדה לארה”ב, החל לדבר על לא פחות מסיפוח קנדה, וכינה אותה “המדינה ה–51”. אחריו דקלמו את השנינה הזאת כמה סנאטורים, חברי כבוד במקהלת כת טראמפ. הרוב הרפובליקאי בוועדת החוץ של בית הנבחרים פרסם הודעה מלאת עזוז: “המדינה שלנו הוקמה בידי לוחמים, חוקרי ומגלי ארצות. הכנענו את המערב (מערב ארה”ב, א”פ), ניצחנו בשתי מלחמות עולם והיינו הראשונים שנטעו את הדגל על הירח. לנשיא טראמפ יש את החלומות הגדולים ביותר עבור אמריקה, ולפחד מחלומות גדולים זה בלתי־אמריקאי”. להודעה הדרמטית־קומית הזאת הוסיפה הוועדה צילום מעמוד השער של הצהובון “ניו יורק פוסט” וכותרתו “דוקטרינת דונרו” — דון (דונלד) על משקל הנשיא החמישי ג’יימס מונרו, שעל שמו דוקטרינת מונרו מ–1823 הטוענת להגמוניה של ארה”ב בחצי המערבי של כדור הארץ.
בשלב זה, כמו כל דבר אחר שטראמפ מכריז, לא ברור אם אלו הן הצגות כוח יהירות והפגנות שרירים רטוריות־דמגוגיות, או תוכנית פעולה סדורה שינסה ליישם. כמובן אפשר לפטור את הכל בביטול ולחשוב שהצהרות פופוליסטיות, לאומיות ובומבסטיות הן לא רק מאפיין אישיותי בולט אצל טראמפ, אלא שיטה ידועה של מנהיגים סמכותניים ליצור דיון ציבורי בידיעה שדבריהם יתקבלו בתחילה כאבסורד חסר אחיזה במציאות. אלא שמעבר לביטול ההצהרות, אפשר למצוא בתביעות שלו בנוגע לגרינלנד ולתעלת פנמה היגיון גאופוליטי. שינוי שם מפרץ מקסיקו נועד להעליב את מקסיקו ותו לא, וההברקה של צירוף קנדה היא לא יותר מניסיון לפגוע בראש הממשלה המתפטר ג’סטין טרודו. עשרת המחוזות ושלושת הטריטוריות של קנדה לא יצטרפו לארה”ב, ודאי שלא לארה”ב של טראמפ.
במשך 249 שנות קיומה ארה”ב מעולם לא ראתה בעצמה אימפריה במובן האירופי של המונח. ההתפשטות מערבה לנהר המיסיסיפי היתה חלק מ”גידול טבעי”. קניית אזור לואיזיאנה (שהיה גדול הרבה יותר ממדינת לואיזיאנה של היום) מצרפת הנפולאונית ב–1803 היתה רק “יצירת רציפות טריטוריאלית טבעית”. דוקטרינת מונרו מ–1823 — שהגה מזכיר המדינה ג’ון קווינסי אדאמס, לימים הנשיא השישי — אמנם נתפסת כהיתר לארה”ב לפעול כרצונה בחצי הכדור המערבי, אבל היתה בעיני תושביה דוקטרינה אנטי־קולוניאלית במהותה, שכן היא ביקשה לבלום ניסיונות של בריטניה, של צרפת ושל ספרד להתערב בשתי יבשות אמריקה וליצור שני אזורי השפעה נבדלים.
לאחר מלחמת העולם השנייה, הסדר העולמי שהקימה ארה”ב ב–1945, ה”פּאקס אמריקנה”, הפך אותה למעצמת־על דומיננטית והגמונית באזורים רבים בעולם. האופן שבו נכתבה ההיסטוריה של ארה”ב עדכן את הגדרתה ואת דימויה העצמי. ארה”ב, כך נאמר ונכתב, היא הדוגמה הראשונה בהיסטוריה ל”אימפריה בעל כורחה”. לא מחפשת כיבושים, לא זקוקה להתפשטות, לא תרה אחר ניצול כלכלי, לא שואפת לשעבד עמים וקבוצות. מובן שהאמת מורכבת יותר — מהמלחמות בילידים האמריקאים, החיסול המעשי של אומות הקומנצ’י והאפאצ’י, קניית אלסקה ב–1867, המלחמה בפיליפינים ב–1898, השליטה דה־פקטו ברוב מרכז אמריקה — אבל מבחינת תושבי ארה”ב “אימפריה” ו”קולוניאליזם” הם מושגים אירופיים בדויים, והרי ארה”ב קמה בתור אנטיתזה למלחמות־העד והכיבושים של האירופאים.
אז מה בדיוק טראמפ רוצה מגרינלנד? הנשיא אנדרו ג’ונסון ניסה ב–1867, לצד קניית אלסקה, לקנות את גרינלנד. לג’ונסון ולטראמפ מכנה משותף נוסף: את שניהם הדיח בית הנבחרים על הפרת אמונים. דנמרק סירבה. ב–1946 בדק הנשיא הארי טרומן אם דנמרק תיאות למכור את גרינלנד בעבור 100 מיליון דולר, והסתפק בהסכם על בסיס אווירי בצפון־מערב האי. ב–2019 הסביר טראמפ לדנים שגרינלנד היא בכלל מעמסה כלכלית מעיקה של 700 מיליון דולר לשנה ושטוב להם להיפטר ממנה. הדנים כינו את דבריו “דיון אבסורדי” שמחייב תיקון לחוקת דנמרק, מה שלא יקרה. בתגובה ביטל טראמפ ביקור בקופנהגן.
כיום חוששים הדנים שטראמפ יציע ל–60 אלף תושבי גרינלנד מיליארד דולר בעבור שינוי זיקה מדינית, אבל דברים השתנו בעשורים האחרונים. בימי אנדרו ג’ונסון לא ידעו שבגרינלנד יש מתכות נדירות, ובימי טרומן האיום היה ברית המועצות ולא סין — שכיום מחזיקה בשטחים שבהם נמצאות רוב המתכות הנדירות בעולם, מלבד גרינלנד: רכיבים חיוניים בתעשיות החלל, המחשוב, הרכב, המכשור הרפואי ומערכות המידע.
טראמפ, שבמשך שנים כינה את ההתחממות הגלובלית “הונאה סינית”, פתאום גילה ששליטה בנתיבי השיט של החוג הארקטי תתאפשר עם הימסות הקרחונים הענקיים. כבר כיום נרשמה עלייה של 37% בתעבורה הימית מדרום לקוטב הצפוני. המעבר הימי מסין למערב אירופה קצר ב–40% לעומת הפלגה דרך תעלת סואץ — שבה עובר 60% מהייצוא של סין לאירופה. לכאורה, ארה”ב אינה יכולה לאפשר לסין לשלוט במעבר כזה ועוד באי ענקי כמו גרינלנד, שהוא בעל חשיבות אסטרטגית לנתיבי השיט במְצרים הענקיים שבין גרינלנד לאיסלנד ושבין איסלנד לסקוטלנד.
אפשר למצוא היגיון גאופוליטי בבומבסטיות של הצהרות טראמפ, אם מחפשים היטב. הבעיה היא הפער שבין ההצהרות שלו לתרגומן למדיניות סדורה. זה נכון בנוגע לצפון קוריאה, בנוגע לאיראן ובנוגע לסין, וכנראה נכון גם בנוגע לגרינלנד ולתעלת פנמה.
פורסם לראשונה ב-הארץ, 09.01.2025
