היה צורך בשלוש טיוטות של הסכם; מעורבות פעילה של שני ממשלים אמריקאיים; עיקשות ומחויבות של מתווכת אחת — קטאר; ואיומים של איש אחד, דונלד טראמפ, כדי להביא ראש ממשלה אחד לקבל ללא רצון (אבל מתוך הכרה שאין לו ברירה) עסקת חטופים והפסקת אש מדורגת.
את העסקה הזו הוא יכול היה לקבל כבר במרץ 2024, ושוב במאי 2024, כהסכם רחב שהוצג על ידי הנשיא היוצא ג’ו ביידן, שקיבל תוקף כהחלטת מועצת הבטחון 2735 — ושוב בקיץ 2024.
ממש כפי שביידן היה זה שדיבר לישראלים מיד לאחר ה-7 באוקטובר 2023, ולא ראש הממשלה נתניהו — שהיה כנראה משותק והלום מהאירוע — כך גם קרה אתמול (רביעי): את ההסכם עצמו ואת החזון שבבסיסו ביידן הציג, בעוד נתניהו היה עסוק בשיגור הודעות על החשיבות ההיסטורית-אסטרטגית של ציר פילדלפי ובשיחות עם סמוטריץ’ ובן גביר בסגנון “לא היתה לי ברירה, טראמפ לחץ, אל תדאג, הרי הפסקת האש תקרוס”.
למתנגדי העסקה בימין הקיצוני בקואליציה כדאי לא רק לקונן על פרטיה ולזעוק בזעם קדוש כי “המשמעות היא הפסקת המלחמה”, שהרי בעולם המשיחי מטרת מלחמה היא מלחמה, אלא לשים לב לדברים שאמר ביידן על “הפסקת אש קבועה”. זה אולי לא מחייב את טראמפ מבחינה מדינית, אך זה תואם את הדברים שאמר בחודש האחרון — ובמיוחד בימים האחרונים — וכן את סדר העדיפויות המסתמן שלו בנושאי מדיניות חוץ.
הטענה שטראמפ לחץ על נתניהו והפחיד אותו, כאשר בשלוש הזדמנויות שונות אחרי הבחירות בארה”ב הוא הצהיר כי הוא רוצה שתושג עסקה בטרם ייכנס לבית הלבן, אולי נכונה; גם הטענה שנתניהו, בכוונת מכוון, רצה להעניק לטראמפ את מה שסירב לתת לביידן נכונה באותה מידה. תקפה אף יותר מכך הטענה שזו היתה מטרת נתניהו מלכתחילה.
את התקופה מאז קיץ 2024 הוא חילק לשניים: בין הקיץ, עת פרש ביידן מהמרוץ, ועד ניצחון טראמפ בנובמבר — להאריך את המלחמה, תוך המשך הפרחת הסיסמאות הנבובות על “ניצחון מוחלט”, ו”השמדת החמאס”. התקופה השנייה משתרעת בין הבחירות בנובמבר ועד מועד השבעת הנשיא, ב-20 בינואר, יום שני הקרוב.
אפשר לטעון באכזריות ובציניות עצובה שאלמלא קבע התיקון ה-20 לחוקת ארה”ב, שהתקבל ב-1933, כי מועד השבעת נשיא חדש יהיה ב-20 בינואר (עד אז מקובל היה ב-4 למרץ), ובמקום זאת היה קובע (נניח) את 5 בינואר, חיי חיילים היו ניצלים וחטופים היו משתחררים. ואם התיקון היה קובע את 10 פברואר, המלחמה היתה נמשכת. זה דפוס החשיבה והפעולה של נתניהו.
מעורבות ושיתוף פעולה בין ממשל יוצא לממשל נכנס בניהול משבר בינלאומי הם עניין נדיר שלא אירע בהיסטוריה. הרצון של ביידן ושל טראמפ לזכות באשראי על חתימת ההסכם הוא הצגה פוליטית חסרת משמעות. העובדה היא שמתווכים מטעם ממשל ביידן ומתווכים מטעם הנשיא הנכנס טראמפ עבדו יחד וכנראה בתיאום מלא. הדוגמה שנוטים להתייחס אליה כנקודת השוואה, משבר בני הערובה האמריקאים באיראן, לא באמת דומה.
אז, לקראת בחירות 1980, הנשיא ג’ימי קרטר עשה כל מאמץ — כולל פעולת חילוץ צבאית שנכשלה באפריל — להביא לשחרור 53 בני ערובה שהוחזקו בשגרירות האמריקאית בטהראן בידי סטודנטים מהפכנים שפרצו לשגרירות עם חזרתו של חומייני. לאחר שהפסיד לרונלד רייגן בנובמבר 1980 המשיך קרטר בנסיונות לנהל משא ומתן, אלא שלא רק שאנשי ממשל רייגן הנכנס לא שיתפו פעולה, מאוחר יותר התגלה כי העבירו מסרים לאיראנים עוד טרם הבחירות — “חכו לרייגן”.
ארה”ב החלה בגיבוש תוכניות להפסקת אש והחזרת חטופים, כשלב מתוך תכנית רבתי ל”יום שאחרי” בעזה כבר בדצמבר 2023. נתניהו התעלם מהצגתה בידי הנשיא, לאחר מכן סירב להתייחס אליה, לא הסכים להיכנס לדיאלוג עם הממשל, ולבסוף דחה אותה בטענה המשונה ש”מנסים לכפות עלינו מדינה פלסטינית”. לשאלת האמריקאים “מהם היעדים המדיניים של המלחמה” הוא ענה “ניצחון מוחלט”. איך בדיוק? הם ביקשו לברר, ועד היום לא קיבלו תשובות.
ממשל ביידן חדל מלהזכיר את המונח “מדינה פלסטינית”, והתמקד בתוכניות מעשיות להפסקת אש והחזרת החטופים. נתניהו סירב, מתוך הבנה שהמשמעות היא סיום המלחמה ומתן דין וחשבון על מדיניותו ביחס ל”חיזוק החמאס” ואחריותו לאסון 7 באוקטובר. האמריקאים המשיכו, ובמאי הציג ביידן תוכנית, וטרח לציין שעיקריה הוגשו לו בידי מר נתניהו.
זו התוכנית שנהפכה להחלטת מועצת הבטחון על נסיגה מלאה, כניסת כוח ערבי הכולל את הרשות הפלסטינית, וסעיפים משמעותיים על “אי-חוקיות הכיבוש” ומדינה פלסטינית עתידית. נתניהו סירב לקבל את התוכנית והמשיך במלחמה, על אף ששר הבטחון גלנט וצה”ל הבהירו שההישגים הצבאיים שהוגדרו מיצו עצמם, והמשך, משמעו מלחמת התשה, הרוגים ושקיעה לבוץ וייטנאמי ללא מטרות מדיניות.
אלא שעקומת הלמידה של ממשל ביידן ביחס לנתניהו היא אולי השטוחה בהיסטוריה. אין מניפולציה, הונאה, כזבים, חזרה מהבטחות או משיכת זמן שהם לא נפלו בה, אין מנוף שכנוע ולחץ שהם השתמשו בו מלבד נאומים נמלצים וחיוורים של שר החוץ אנתוני בלינקן. ואז הגיע נובמבר וטראמפ נכנס לתמונה.
זה לא שטראמפ בקיא בפרטים, זה לא שיש לו תפיסה סדורה של המזרח התיכון או של עתיד עזה. ממש לא. אבל טראמפ מבקש להימנע ממלחמות, ובכל מקרה העדיפויות שלו הן סיום המלחמה באוקראינה ומאמץ להתמודד עם סין. עזה, לבנון ונתניהו הם מטרדים מעיקים שיש לדחוק לשוליים. מבנה האישיות של טראמפ הוא סוג של הדדיות של תן-קח. לנתניהו אין מה לתת לו, רק פוטנציאלית לסבך אותו, למשל עם איראן. למי כן יש השפעה עליו? סעודיה, ובמידה פחותה יותר איחוד האמירויות וקטאר. אז נתניהו אולי תכנן את הפסקת האש כתשורה פוליטית לרגל השבעת הנשיא, אך ייתכן ובקרוב יגלה שבזה הסתיים תפקידו בעולמו של טראמפ, אלא אם יעשה מה שמבקשים ממנו.
פורסם לראשונה ב-הארץ, 16.01.2025
