מחמוד עבאס הולך ומזדקן, והוא מודע היטב למעמדה הרעוע של הרשות הפלסטינית בכל הזירות: הפלסטינית, האזורית והבינלאומית. אך הכאוס והחורבן שחמאס המיט על הפלסטינים עשויים לזמן לעבאס הזדמנות בלתי חוזרת להפוך את הקערה על פיה. השאלה הגדולה היא, האם הוא מסוגל לקבל החלטות לאומיות כבדות משקל בסוגיות הליבה בסכסוך הישראלי־הפלסטיני.
זה שנים רבות שעבאס מכיר בקיום האחר היהודי, והוא אף הצהיר בעבר ש”את העוול ההיסטורי שנגרם לפלסטינים בהצהרת בלפור ניתן לתקן על ידי הקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל על בסיס המשפט הבינלאומי, ההחלטות הבינלאומיות (החלטת החלוקה 181, החלטה 194, החלטה 1515) ויוזמת השלום הערבית”. בכל הנאומים והראיונות שנתן לאורך השנים הוא תמך בפתרון “שתי מדינות לשני עמים” והקפיד לתחום את עיר הבירה הפלסטינית בגבולות ירושלים המזרחית.
עבאס מודע לחשיבות ירושלים ומסגד אל־אקצא לעם הפלסטיני והעמים הערביים והאיסלאמיים, והוא לא רוצה להיתפש כמי שמפגין רפיסות בנוגע אליהם. אך הוא גם נזהר שלא להשתמש בהם להסתה דתית, מה שעלול להצית התפרצות נרחבת בגדה המערבית שתחליש את שלטון הרשות הפלסטינית ותחזק את חמאס.
כאשר הוא מדבר על “מדינה אחת”, “שיבת הפליטים הפלסטינים לבתים מהם גורשו בשנת 1948”, או משתמש בסיסמה “ניצחון או מות קדושים”, זה בדרך כלל כדי להרחיק מהרשות וממנו את התיוג של בוגדים ורופסים, ולמנוע מחמאס ומהפלגים האיסלאמיים להציג עצמם כפטריוטים בלעדיים במאבק לשחרור פלסטין. זה נועד גם להפעיל לחץ על ישראל, שאם לא תתקדם לפתרון שתי המדינות, היא תידרש לדאוג לשבעה מיליון פלסטינים במדינה אחת, ואם היא תתעקש על הגירת העזתים אל מחוץ לעזה, היא מסתכנת בהחייאת רעיון השיבה לשטחי 1948.
הגם שנאומיו של עבאס רוויים בשיח נגד “הקולוניאליזם הציוני” ובאחרונה הוא אף מרבה להשתמש בצירוף “השמדת עם”, הוא עדיין ממשיך לדבוק במאבק מדיני ודיפלומטי לצד משפטי. עבאס חושש מהיווצרות חיבור בין “מבול אל־אקצא” להשגת שחרור והקמת מדינה פלסטינית, מה שיהפוך את חמאס לגיבור העם הפלסטיני וישליך אותו ואת הרשות לפח האשפה של ההיסטוריה.
לכן, את המתקפה של חמאס ב–7 באוקטובר הוא דאג להציג כמתקפה שסיפקה צידוק להגברת “הקולוניאליזם הציוני” במקום לקדם שחרור ממנו, והוא ממשיך להתעקש על הדרישה להתפרקות חמאס מנשקו כתנאי לממשלת אחדות לאומית וקבלת אחריות על רצועת עזה.
הנאום האחרון של עבאס בוועידת החירום הערבית החודש הכיל מסרים חשובים בהקשר הזה, ונסב על מוטיבים של אחדות ושותפות; אחדות לאומית פלסטינית המבוססת על מחויבותם של כל הגורמים הפלסטיניים למצע הפוליטי ולהסכמים שעליהם חתום אש”ף, ועל העיקרון של “שלטון אחד, חוק אחד ונשק לגיטימי אחד”; אחדות של תנועת פתח ומתן חנינה כללית לכל אלה שהודחו ממנה — צעד חשוב מול יריביו הפוליטיים, מוחמד דחלאן ונאסר אל־קידווה — ושותפות ביטחונית עם ירדן ומצרים בכל הנוגע להכשרת אנשי ביטחון פלסטינים לקראת השבת השליטה של הרשות ברצועת עזה.
הנאום גם כלל הבטחה ליישר קו עם הקהילה הבינלאומית במה שנוגע לרפורמות במוסדות השלטון של הרשות ואש”ף ובחירות, ותמיכה בוועידת שלום בינלאומית כדי לקדם את פתרון שתי המדינות על בסיס ההחלטות הבינלאומיות ויוזמת השלום הערבית. היה בו אפילו מאמץ ליישור ההדורים עם דונלד טראמפ, בדברי התודה ששלח לו על מאמציו להשיג הפסקת האש ברצועת עזה ושלום פלסטיני־ישראלי ובאזור כולו.
ואולם, למרות המסרים החשובים שהועברו בנאום, דפוס השימוש בכינויי הגוף נותר זהה לזה שבנאומיו לאורך כל הקריירה הפוליטית שלו. עבאס המשיך להשתמש בכינוי הגוף “אנחנו”, המאפשר לו להסתתר מאחורי ישויות, אישים וגופים כמו: “מדינת פלסטין”, “העם הפלסטיני”, “אש”ף”, “תנועת פתח”, “מצרים”, “ירדן”, “קטאר”, “טורקיה”, “מוסדות האו”ם” ו”הקהילה הבינלאומית” על שלל מדינותיה. זה עשוי ללמד על יכולת אישית מוגבלת להשתמש בכינוי הגוף “אני” בבואו לקבל החלטות לאומיות אמיצות, דומות לאלה שקיבל קודמו בתפקיד, יאסר ערפאת, כאשר חתם על “הסכם אוסלו” או בלשונו: “שלום האמיצים”.
עבאס מתאמץ לשכנע את המנהיגים הערבים והמערביים לסלק את חמאס מהזירה הפוליטית ולראות ברשות ובתנועת פתח גורם הנהגה לגיטימי מרכזי, אם לא יחיד, שישלוט בכל השטחים הפלסטיניים — הגדה המערבית, רצועת עזה ומזרח ירושלים. אך כדי שזה יקרה, הוא חייב להיות חלופה ראויה, לגיטימי בעיני בני עמו ומסוגל לשאת באחריות אישית לרווחתם הלאומית, החברתית והכלכלית. אולי הפיוס בינו לבין מוחמד דחלאן ונאסר אל־קידווה הוא החוליה החסרה שתעניק לעבאס את הכוח לתרגם את הצהרותיו המילוליות למעשה מדיני.
ישראל מצידה תצטרך להכריע בין רשות פלסטינית בהנהגת אישים מתונים מתנועת הפתח תחת פיקוח ערבי ובינלאומי, לבין המשך הדשדוש והכאוס ברצועת עזה. בחירה בהמשך הדשדוש תדחף עשרות אלפי צעירים פלסטינים מיואשים להתגייס לארגוני הטרור הג’יהאדיסטים, ותפחית את המוטיבציה של מצרים, ירדן, איחוד האמירויות וסעודיה להסדרת מציאות אחרת ברצועת עזה.
פורסם לראשונה ב-הארץ, 15.03.2025
