את החותים בתימן היו צריכות לתקוף מצרים, סעודיה, צרפת, בריטניה וסין. האיום על התעבורה בים האדום פוגע בהן, לא בארה”ב. ובכל זאת בחר הנשיא דונלד טראמפ לתקוף. אפשר לפטור את האירוע ולקבוע שטראמפ בסך הכל הגיב על ניסיון חותי לפגוע במטוס קרב ובכטב”ם מודיעין של ארה”ב. ואפשר להוסיף ולומר שהכה את הילד הכי חלש בשכונה — שאמנם הוא עצמו אלים, מעצבן ומפריע לכולם, אבל איננו באמת שחקן עולמי שמחייב תשומת לב אמריקאית. אפשר גם להלעיג ולומר שזו הצגת שרירים חסרת חשיבות של טראמפ אל מול עולם שרואה בו סוכן כאוס לא אמין. אבל אפשר גם לראות הקשר רחב יותר: איראן.
יש שלושה מישורים לבחינת הפעולה של ארה”ב. במישור הבינלאומי, טראמפ מנפח שרירים כי לדעתו צריך לנפח שרירים, ואין זה משנה אם זה נעשה נגד החותים או נגד קנדה. הוא מצהיר: לא נהסס לתקוף כל אחד, אם נמצא לנכון. לפני חודש הוא הרי איים בפעולה צבאית נגד גרינלנד, ולמעשה נגד דנמרק, אחת מ–12 החברות המייסדות של נאט”ו. הוא גם איים על מקסיקו ואפילו על פנמה, סביב הפעלת תעלת פנמה — בשיגור כוחות צבא. בכך נדמה לו שהוא מבטא עוצמה אמריקאית, רוח התקפית חדשה, אם כי, ובניגוד לדברי הרהב והלעג של טראמפ בשבת, ב–2024 ג’ו ביידן תקף את החותים למעלה מעשר פעמים.
במישור המדיני־צבאי, טראמפ בחר בפעולה חד־צדדית. לארה”ב של טראמפ אין בעלות ברית ואין דיפלומטיה קואליציונית המושתתת על שיתופי פעולה. יש אותי, אני, דונלד טראמפ. החותים אינם בעיה ייחודית של ישראל או של ארה”ב. הם בעיה עולמית. כשארגון טרור מנהל מדינה השולטת על מצר בב־אל מנדב ועל הכניסה לים האדום (ים סוף) בדרך לתעלת סואץ, זו לא בעיה של ישראל או ארה”ב. 12% מנפח הסחר העולמי עובר בתעלת סואץ, על גבי 21,000 אוניות המשנעות למעלה מטריליון דולר סחורות בשנה. 60% מהיצוא הסיני לאירופה עובר דרך תעלת סואץ בדרכו לנמלי צרפת, הולנד, בריטניה וגרמניה. אם מישהו היה צריך להפציץ את החברים התימנים, אלו חמש המדינות האלה וכן סעודיה. המטרה לא היתה החותים, למרות שהרוויחו ביושר את ההפצצות, ואפילו לא חמאס. המטרה היא איראן.
במישור האזורי, זו פעולה שכמו עוצבה ונוסחה בריאד, לא בוושינגטון. למי יש אינטרס חיוני במכה צבאית נגד החותים? לסעודיה. מי מעוניינת במשא ומתן עם איראן? סעודיה. מי הבטיחה להשקיע 600 מיליארד דולר בארה”ב בארבע השנים הקרובות? בדיוק. סעודיה.
מעבר לצידוק המהותי שלה, ההתקפה לא נועדה לאיים על חמאס אלא לדרבן את איראן — באמצעות לחץ אזורי ואיום צבאי מרומז אבל אמין — להיכנס למשא ומתן על תוכנית הגרעין על פי התנאים של ארה”ב. גם כאן, כמו בתקיפה בשבת על תימן, טראמפ נוקט גישה חד־צדדית של “אמריקה בלבד”, בלא בעלות הברית (לשעבר) החתומות על הסכם הגרעין המקורי: צרפת, בריטניה, גרמניה, רוסיה וסין.
לטראמפ אין מדיניות רב־שכבתית מדינית־צבאית־כלכלית ואזורית כלפי איראן, אלא אינסטינקטים ודחפים. הוא רוצה הסכם “טוב יותר מזה של אובמה” — הסכם שב–2018 פרש ממנו חד-צדדית בקול תרועה בהנחה כי בתוך שנה יהיה הסכם חדש (בין השאר משום שנתניהו מכר לו את התובנה המוטעית). מאז טיפסה יכולת העשרת האורניום של איראן לרמות של 60% עד90%, הנדרשות לפצצה גרעינית, והועצמה במידה ניכרת בזכות צנטריפוגות יעילות ומהירות יותר, וכך גדל מצאי החומר הבקיע שברשותה.
גישת טראמפ כלפי איראן, גם כשהיא נכונה ומועילה, נובעת יותר מאישיות של זכר־אלפא, מהצורך לככב ומהרצון בתשומת לב: תראו אותי, רק אני יכול, ואני אעשה את זה איך שאני רוצה. לגישה זו כמה אדני יסוד שמשתלבים בתקיפת החותים.
ראשית, איראן שרויה כנראה בנקודה החלשה והפגיעה ביותר שלה מבחינה גאופוליטית מאז מהפכת 1979. זה נובע מאובדן חיזבאללה על תקן כוח הרתעה יעיל נגד ישראל, מאובדן סוריה — מדינה־מוליכה של נשק לחיזבאללה, מהפגיעה ביכולת ההגנה האווירית שלה עקב ההתקפה הישראלית באוקטובר 2024, מיציאת רוסיה — שאיראן בספק אם עודנה בעלת ברית אמינה — מסוריה, ומבידוד מדיני.
שנית, איראן מוחלשת נתפסת בעיני טראמפ לא כטרף צבאי קל אלא כהזדמנות למשא ומתן. לטראמפ, על פי הצהרותיו, שאמנם אינן מחייבות אותו או את העולם, אין שום עניין במלחמה עם איראן העשויה להתרחב לסעודיה, לאיחוד האמירויות, לקטאר, לעומאן ולבחריין.
שלישית, בניגוד להיבט השני, איראן לא בהכרח רואה עצמה חלשה, וכבר הביעה התנגדות בוטה למשא ומתן תחת איומים.
רביעית, מבחינת איראן אין היתכנות ל”מודל לובי” — כלומר להתפרקות מוחלטת מכל הפרויקט הגרעיני, כפי שנכפה על הלובים ב–2003. הגרעין האיראני נתפס כמכפיל כוח אזורי (במקורו נגד פקיסטאן) וכתעודת ביטוח הרתעתית נגד איום קיומי על המשטר; לא בהכרח כנשק התקפי פוטנציאלי נגד ישראל.
חמישית, לא ברור מה בדיוק טראמפ רוצה. אין לו משנה סדורה נגד התפשטות נשק גרעיני, מה שנשיאים רבים אימצו במדיניות “אנטי־פרוליפרציה”. אם זה היה מעניין אותו, הוא היה מתחיל בקוריאה הצפונית, שם לאחיו הרוחני לשעבר, קים ז’ונג־און, יש 50–30 פצצות גרעיניות על פי הערכת ה־CIA, וטילים בין־יבשתיים המסוגלים להגיע עד צפון־מערב ארה”ב, אם כי חסרה עדיין היכולת להרכיב עליהם ראש קרב גרעיני.
שישית, אם מצרפים את נקודות 1 עד 5, כרגע אין היתכנות להסכם עם איראן, אלא אם טראמפ יזעזע את לוח המשחק. זה מה שהוא ניסה לעשות בהתקפה על החותים, אבל ספק אם כמה התקפות אוויריות או קינטיות ישנו את המשוואה.
שביעית, וזו אולי הנקודה החשובה ביותר — סעודיה. לסעודים חפיפת אינטרסים מובהקת עם ארה”ב בעניין הזה ובנקודת הזמן הזאת: מכה צבאית נגד החותים ומשא ומתן עם איראן במקום עימות צבאי, שנראה פשוט, חלק וצפוי רק במשחקי מלחמה ובסימולציות מדיניות.
המזרח התיכון שטראמפ חושב שהוא זוכר מהימים שעזב את הבית הלבן בינואר 2021, השתנה מבחינה מבנית ומהותית. איראן נחלשה, אבל ב–2023 חידשה את היחסים הדיפלומטיים עם סעודיה, בתיווך סין. סוריה של אסד כבר אינה קיימת ואינה מדינה אחידה מבחינה ריבונית, טורקיה חזקה מכפי שהיתה, מצרים איבדה את הבכורה הערבית לסעודיה, וישראל והפלסטינים בעזה נלחמים כמעט שנה וחצי.
מעבר לשופוני יא־טראמפ, בהתקפה יש לא רק צידוק אלא גם היגיון, אם אכן נעשתה במסגרת ניסיון לכפות על איראן נסיבות ותנאים שיאלצו אותה להצטרף למשא מתן. אבל “ניסיון” מרמז על רכיב בתוך מדיניות, וכלל לא ברור שלטראמפ יש כזאת. מחר הוא יתקוף שוב את החותים, מחרתיים ינטוש את הצעצוע הזה ויחזור לעסוק באוקראינה, במכסי מגן על קנדה ומקסיקו, באיומים ובמכסים על סין ואפילו בעזה, ובעוד חודש אולי יחזור לזה.
פורסם לראשונה ב-הארץ, 17.03.2025
