במרחב המדיני־ביטחוני של ישראל מתקיים זה שנים דיאלוג כפול: פנימי – בין המערכת הפוליטית בישראל עצמה, וחיצוני – בין ישראל לבין שכנותיה באזור. השיח הפוליטי בישראל סביב סוגיות הסיפוח ופתרון שתי המדינות אינו מתקיים בריק, אלא מתורגם מיידית לתגובות מן העולם הערבי. ממצאי ניתוח מִתְאָמִים בין הפעילות הפוליטית הישראלית – ועדות הכנסת, הצהרות במליאה, עמדות הממשלה וציוצי ראשי מפלגות – לבין עמדותיהן של שש מדינות ערביות מרכזיות ומדינה מוסלמית, מצביעים על קשרים ברורים ומובהקים. קשרים אלה חושפים את ההיגיון המניע את הדינמיקה האזורית, ואת הדרך שבה ישראל עצמה קובעת, גם אם לא במודע, את גבולות התגובה הערבית.
התמונה העולה מן הנתונים הנאספים על ידי חברי קבוצת המחקר “תמרור-פוליטוגרפיה” והממצאים שלהם היא כפולה. מצד אחד, השיח על סיפוח ישראלי מתואם כמעט אחד לאחד עם התגברות גינויים והתנגדות בעולם הערבי. ככל שוועדות הכנסת, ראשי המפלגות והממשלה עסקו יותר בנושא הסיפוח, כך החריפו ירדן, ערב הסעודית וטורקיה את הצהרותיהן נגד מהלכים חד־צדדיים, וסימנו באופן ברור כי כיוונים אלה נתפסים כאיום ישיר על היציבות האזורית. במקביל, קטר ובחריין הצטרפו אף הן, אם כי בעוצמה חלשה יותר, למגמה זו. במילים אחרות, העלאת רעיון הסיפוח על סדר היום הישראלי אינה נתפסת בעולם הערבי כוויכוח פנימי, אלא כקריאת כיוון מדינית המחייבת תגובה פומבית.
מן הצד השני, קיים קשר חיובי מובהק בין שיח ישראלי על פתרון שתי המדינות לבין תמיכה גוברת של ירדן ומצרים בכיוון זה. מתאם גבוה במיוחד נרשם בין ועדות הכנסת והצהרות הממשלה וראשי המפלגות בישראל לבין עמדותיה של מצרים, שהגבירה במקביל את אמירותיה בעד פתרון שתי המדינות ואת התנגדותה למהלכים חד־צדדיים. ירדן, באופן דומה, הפגינה רגישות כפולה: כאשר בישראל נשמע קול בעד שתי מדינות – היא עודדה; כאשר הסיפוח עלה לשיח – היא תקפה. מכאן שניתן לקבוע כי ירדן ומצרים הן שתי המדינות המתואמות ביותר עם השיח הישראלי, ומגיבות אליו באופן ישיר.
המסקנה הכוללת פשוטה אך דרמטית: השיח הפוליטי בישראל אינו נותר בגבולות הכנסת או הממשלה, אלא פועל כטריגר מובהק לעיצוב העמדה הערבית. עצם הדיבור הישראלי על סיפוח – גם אם מדובר בהצעת חוק פרטית או ביוזמה רטורית – מיתרגם כמעט מיידית להתנגדות חריפה בעולם הערבי, שרגיש עד מאוד לכל ניסיון לערער את הסטטוס־קוו. לעומת זאת, כאשר השיח הישראלי מזכיר את פתרון שתי המדינות, הדבר מתפרש כהזדמנות לייצר מהלך דיפלומטי ולחזק את ההצדקה לעמדה הערבית הרשמית התומכת בפתרון זה.
חשוב להדגיש כי אין מדובר רק בהצהרות סמליות. התגובות הערביות – גינויים, קריאות לפעולה אזורית או בינלאומית, ואף התבטאויות נגד מהלכים חד־צדדיים – מהוות נדבך חיוני בהגדרת גבולות ההתנהלות המדינית. הן מציבות בפני הקהילה הבינלאומית תמונת מצב ברורה: ככל שישראל מתקרבת לטריטוריית הסיפוח, כך גובר החשש במזרח התיכון מהשלכותיו. מנגד, כאשר בשיח הישראלי נשמע ולו אזכור של שתי מדינות, הדבר מעניק לגיטימציה מחודשת לעמדה הערבית ומחזק את יכולתן של מדינות כמו ירדן ומצרים לפעול בזירה הדיפלומטית.
השלכות ממצאים אלה על ישראל הן משמעותיות. ראשית, הם מעידים על כך שהמחלוקות הפנימיות בישראל אינן עניין מקומי בלבד. עצם העלאת רעיון הסיפוח לשולחן הכנסת, גם אם אינו מגובש למדיניות מחייבת, נושא עימו מחיר דיפלומטי: הוא פוגע במעמדה האזורי של ישראל, מגביר את תחושת האיום בקרב שותפות פוטנציאליות, ואף מחזק את החזיתות המתנגדות למגעים עם ישראל. שנית, הניתוח מבהיר כי קיימת דרך אחרת: החזרת שיח שתי המדינות לשולחן הפוליטי בישראל, גם ככותרת עקרונית ולאו דווקא כתוכנית מעשית, מייצרת תגובה חיובית ומעודדת מצד העולם הערבי.
בפועל, משמעות הדברים היא שמדיניות החוץ של ישראל נבנית לא רק באמצעות החלטות רשמיות, אלא גם באמצעות האופן שבו הכנסת והממשלה מתווכחות בינן לבין עצמן. ישראל אינה יכולה להתעלם מכך שמילותיה הופכות לכלי משחק בזירה האזורית, ושכל אמירה על סיפוח או שתי מדינות מתורגמת מיידית לאותות שמתקבלים בירדן, במצרים, בערב הסעודית ובמפרץ.
הבחירה אפוא מצויה בידיה של ישראל. היא יכולה להמשיך ולהניח את רעיון הסיפוח במרכז השיח, תוך הבנה שכל אמירה כזו תתורגם באופן אוטומטי לגינויים, דחייה, והעמקת חוסר האמון בסביבתה הקרובה. לחלופין, היא יכולה לבחור להשמיע, ולו באופן הצהרתי, קול בעד פתרון שתי המדינות – מהלך שיזכה לתמיכה וללגיטימציה מן השחקנים הערביים המרכזיים, ויאפשר יצירת קרקע פורייה יותר לכל מהלך דיפלומטי עתידי.
במילים אחרות: המפתח לשינוי עמדות העולם הערבי כלפי ישראל מצוי לא בחדרי הדיונים של ועידות בינלאומיות, אלא בלב הכנסת בירושלים. כל מילה, כל יוזמה וכל הצבעה אינן מסתיימות בפרוטוקול, אלא נחרטות במערכת הדיפלומטית האזורית ומשמשות בסיס לתגובות ברורות מצד שכנינו. ישראל תעשה בחכמה אם תכיר בכך ותכוון את השיח הפוליטי שלה באופן שיביא לה תועלת בזירה הרחבה – ולא לנזק מדיני מתמשך.
פורסם לראשונה ב-JOKOPOST, 20.09.2025
