מאז השבעה באוקטובר 2023 נדמה כי כל זרם פוליטי בישראל מנסה להציע את גרסתו ליום שאחרי: סיפוח (ציונות דתית, עוצמה יהודית, ליכוד, ישראל ביתנו), שתי מדינות (הדמוקרטים, יש עתיד, חד”ש, רע”מ) או היפרדות (המחנה הממלכתי).
אך מבט בנתוני “הציוצים” ברשת X (טוויטר לשעבר) של ראשי המפלגות שאסף וניתח דר’ מעוז רוזנטל מקבוצת המחקר “תמרור – פוליטוגרפיה” מצייר תמונה אחרת לחלוטין. לא שינוי אסטרטגי, לא הכרעה רעיונית, אלא דווקא התבצרות עמוקה בסטטוס־קוו: כלומר, עיסוק בסדר היום הביטחוני-עכשווי ללא מבט צופה פני עתיד אל פתרון אפשרי של הסכסוך.
בעיצומה של אחת התקופות הסוערות בתולדות המדינה, רוב המערכת הפוליטית בחרה לא לנוע — לא קדימה ולא אחורה.
עד השבעה באוקטובר בלטה נחישותה של הקואליציה בקידום רעיון הסיפוח, בעוד שהאופוזיציה כמעט לא ביטאה חלופה מדינית. במונחי נראות פוליטית, ההובלה הייתה ברורה: שיח סיפוחי פעיל מצד הממשלה לעומת שקט יחסי בגוש המתון. האיזון המדומה בין מחנות נבע לא משוויון בעמדות אלא מהיעדר תחרות — מחנה אחד דיבר על נושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני, האחר שתק.
לאחר פרוץ המלחמה חל שינוי — אך הוא היה בראש ובראשונה שינוי של תודעה פוליטית, לא של כיוון. ניתוח הנתונים מלמד כי תמיכת הסטטוס־קוו זינקה והפכה לעמדה המרכזית של ראשי מפלגות, תוך שהיא חוצה קווים בין קואליציה לאופוזיציה. מאות “ציוצים” בעד “השארת המצב על כנו” מצביעים על דפוס זהיר של הימנעות מהכרעה — תגובה אנושית וטבעית לטראומה, אך גם ביטוי לתרבות פוליטית המתקשה לייצר מדיניות יוזמת.
על רקע זה מתרחש שינוי יחסי שניוני: מחנה הסיפוח, שהוביל עד השבעה באוקטובר, מתחיל להיחלש, בעוד מחנה שתי המדינות — שעד אז היה שולי — מתעורר ומגדיל את נוכחותו הציבורית. האופוזיציה מחזירה את רעיון ההיפרדות המדינית לשיח, אך תחת תקרת זכוכית כבדה של חשש ותשישות לאומית. גם הקואליציה, שראתה בסיפוח את חזות הכול, ממירה את הביטחון הרעיוני בזהירות מחושבת.
כך נוצר מצב פרדוקסלי: המשבר החמור בתולדות מדינת ישראל לא הביא לתזוזה אסטרטגית, אלא לקיפאון מתוח שבו כל צד נזהר מהתחייבות.
כל אלה ועוד לא הולידו שינוי:
כישלון מדיניות ניהול הסכסוך.
חזרתו של הסכסוך לשיח הציבורי והעולמי.
הכרתן של 153 מדינות במדינת פלסטין בקווי 67′.
עמדתן הברורה של מדינות ערב ביחס לנורמליזציה מותנית בפתרון שתי המדינות.
המלחמה הקצרה עם איראן.
קיצוניותה של טורקיה כלפי ישראל.
הסנקציות האירופיות.
העלייה באנטישמיות העולמית.
ההגירה ממדינת ישראל.
המחיר הכבד בחיים ובנפגעים.
כל זאת – והפוליטיקאים הישראלים עדיין מאמצים עמדות חלולות.
המערכת הפוליטית שלאחר השבעה באוקטובר נעה פחות מאי פעם — היא נצמדת אל ההווה, כבולה בין טראומה לבין פחד מהעתיד. התוצאה היא ריבוי הצהרות וללא מדיניות, ריבוי דוברים וללא הכרעה.
בסיכומו של דבר, הנתונים אינם מתארים שינוי כיוון אלא שינוי עומק. ישראל שלאחר השבעה באוקטובר אינה מדינה הסוללת דרך מדינית חדשה, אלא חברה שנועצת שורש במקומה, מחזיקה בשיניים במציאות המוכרת גם כשהיא מתפוררת.
בתוך המערבולת הזו, הפוליטיקה מגיבה לא באומץ אלא בזהירות, לא בשינוי אלא בהשהיה — סימן ההיכר המדויק ביותר של עידן הסטטוס־קוו.
פורסם לראשונה ב-זמן ישראל, 22.10.2025
