בתום מלחמת 12 הימים ביוני 2025 הגדיר ראש הממשלה בנימין נתניהו את תוצאות המלחמה עם איראן כ”ניצחון היסטורי שיעמוד לדורות”. הוא הצהיר שישראל הצליחה להסיר שני איומים קיומיים מיידיים: איום ההשמדה באמצעות פצצות גרעין, ואיום ההשמדה באמצעות 20 אלף טילים בליסטיים, וכן הנחיתה “מכות מחץ על משטר הרשע” בטהרן. נשיא ארצות-הברית, דונלד טראמפ, הגדיל לעשות כשהצהיר שמתקני הגרעין “הושמדו לחלוטין” ושארה”ב החזירה את תוכנית הגרעין האיראנית עשרות שנים אחורה. מן העבר השני, גם בטהרן הכריז מנהיג איראן, עלי חמינאי, שאיראן ניצחה את “המשטר הציוני המזויף”, שכמעט התמוטט לחלוטין תחת מתקפות הרפובליקה האיסלאמית. הנשיא מסעוד פזשכיאן הצהיר אף הוא על “ניצחון היסטורי” במלחמה שנכפתה על ארצו בידי ישראל.
ניתן להניח שגם בתום המערכה הנוכחית יכריזו שלושת הצדדים על ניצחון. מנהיגי שלוש המדינות כבר מטפחים את נרטיב הניצחון. ראש הממשלה נתניהו הצהיר שישראל וארה”ב “כותשות את משטר הטרור באיראן” ומשיגות הישגים עצומים שמשנים את מאזן הכוחות במזרח התיכון וגם מעבר לו. הנשיא טראמפ הכריז שהנהגת המשטר האיראני “נמחקה מעל פני האדמה” ושיכולותיה הצבאיות של איראן ספגו פגיעה אנושה: הצי נעלם, חיל האוויר איננו עוד ומערכי הטילים והכטב”מים נכתשים לחלוטין. גם ההנהגה האיראנית תציג ככל הנראה את עצם שרידותו של המשטר כניצחון אל מול המתקפה הישראלית-אמריקאית המשולבת.
במציאות כזו חובה עלינו לשאול מה בכל זאת ייחשב להישג מבחינת ישראל. בזירה הפנימית נראה כי בשלב זה קיים ספק רב ביכולת להביא לשינוי משטר בטהרן. ראוי להדגיש שהפלת המשטר לא הוצגה מלכתחילה כאחד מיעדי המלחמה, אף כי ברור שבישראל היו שמחים לראות במימושו. נתניהו עצמו ציין שהתקיפות באיראן יוצרות את התנאים להפלת המשטר בטהרן, אך הדגיש שהעם האיראני הוא שצריך להוביל את השינוי. לפיכך השאלה המרכזית אינה אם המשטר האיראני יקרוס בתום המלחמה, אלא אם לכל הפחות ייווצרו התנאים שיסייעו לעם האיראני לחולל את השינוי המיוחל. הפגיעות המתמשכות במפקדות, בבסיסים ובמחסומים של משמרות המהפכה, מיליציית הבסיג’ וכוחות ביטחון הפנים נועדו בדיוק לתכלית זו: גריעת יכולותיהם כדי לפגוע ביכולתם לשמר את שליטת המשטר ולערער את יכולת הדיכוי שלהם.
המבחן האמיתי יתרחש אם וכאשר הציבור האיראני ייצא שוב בהמוניו לרחובות, בין אם ביוזמתו או בעקבות קריאות עידוד מבחוץ. או אז יהיה ניתן לבחון אם המשטר אכן איבד את יכולתו לדכא ביעילות אכזרית את המפגינים כפי שעשה לפני כחודשיים.
עם זאת, אין להפריז במשמעות מגמה זו. ניסיון העבר מלמד כי המחאה הציבורית עשויה להתחדש, במיוחד לנוכח חוסר יכולתו של המשטר – החלש יותר מתמיד – לספק מענה למצוקות האזרחים, אף כי קשה להעריך האם ומתי תתחדש המחאה, ובעיקר האם תצליח הפעם לחולל שינוי של ממש.
יכולתה של איראן לשקם את מערך הטילים הבליסטיים שלה תהווה אף היא קריטריון משמעותי לבחינת הישגי המערכה. בהיעדר מערך הגנה אווירית יעיל הצליחה ישראל במהלך מבצע “עם כלביא” לתקוף את משגרי הטילים וכן לחסום את פתחי המנהרות של בסיסי הטילים התת-קרקעיים ולפגוע בכך ביכולת שיגור הטילים של איראן. אולם מיד בתום המערכה אז פעלה איראן לשיקום מערך הטילים שלה. היא הציבה אותו בראש סדר העדיפויות שלה והצליחה להשיב במהירות לפעילות כמה מתקני ייצור של טילים בליסטיים שנפגעו בתקיפות.
בסוגיית הטילים, נראה כי הפעם נעשה מאמץ שיטתי יותר לפגוע לא רק ביכולות השיגור אלא גם בשרשראות הייצור במטרה לעכב את שיקום המערך בתום המערכה. אף שאין בכך ערובה למניעת שיקום עתידי – במיוחד אם חלק מהטילים והמשגרים רק נוטרלו, כלומר נותרו במנהרות התת-קרקעיות החסומות, ולא הושמדו – מדובר בפעולה שעשויה להאריך משמעותית את פרק הזמן הדרוש לכך. בינתיים, העלייה בימים האחרונים בהיקף השיגורים מאיראן מעידה כי היא מסוגלת להמשיך לשגר טילים – לכל הפחות בהיקף הנוכחי – למשך שבועות ארוכים נוספים.
תוכנית הגרעין מוסיפה להיות מקור דאגה מרכזי. כל עוד נותרו בידי איראן יכולות משמעותיות, ובראשן מאות קילוגרמים של אורניום מועשר לרמה של 60 אחוז, קיים סיכון ממשי להאצה מחודשת של התוכנית בתום המלחמה. אם לא יימצא פתרון מבצעי או מדיני, שיביא להוצאת רכיבים גרעיניים קריטיים מהמדינה או להשמדתם, עשוי המשטר בהנהגת מוג’תבא ומשמרות המהפכה, שאינם מחויבים בהכרח לתפיסה של מדינת סף גרעינית ומשוחררים מפסק ההלכה שיוחס לחמינאי האב ואסר על פיתוח נשק גרעיני, להחליט על שינוי דוקטרינת הגרעין ועל פריצה לנשק גרעיני.
לבסוף, סוגיית האנרגיה הפכה למוקד עניין מרכזי. איראן זיהתה את הפוטנציאל הטמון בשימוש בקלף זה באמצעות שליטתה במצרי הורמוז, הפגיעה בתשתיות האנרגיה במדינות האזור והשפעתה על מחירי הנפט. מבחינתה, מדובר בקלף אסטרטגי המאפשר להאריך את המלחמה עד להשגת ערבויות שיספקו את האינטרסים שלה, תוך גביית מחיר כלכלי כבד מהמערכת האזורית והגלובלית. התקיפה הישראלית בשדה הגז בדרום איראן הוכיחה שוב שטהרן אינה מתכוונת לוותר על קלף זה ואף מוכנה להסלים את המצב אף יותר. עם זאת, לא ברור עד כמה איראן תוכל לממש אסטרטגיה זו לאורך זמן. אם ארצות-הברית תהיה מוכנה לשאת בסיכונים הכרוכים בפעולה צבאית נרחבת יותר – ייתכן שתוך שימוש בכוח קרקעי ובמחיר הארכה אפשרית של משך המלחמה – עשויה להתפתח הזדמנות לצמצם לאורך זמן את יכולתה של איראן לאיים על שוק האנרגיה העולמי.
פורסם לראשונה ב-ynet, 17.03.2026
