“האירופים הם סמרטוטי רצפה… נמרים של נייר שמצטרפים לחגיגה אחרי שהאריות וידאו הריגה”, כתב טוקבקיסט ישראלי בתגובה לידיעה על היוזמה האירופית להקים כוח משימה ימי רב־לאומי להבטחת חופש השיט במצר הורמוז. התגובה הזאת אינה חריגה. היא משקפת את הקושי של ישראלים רבים בהבנת צורת המחשבה האירופית, ולעתים גם זלזול עמוק בה. ישראלים רבים שותפים לדברי הגנאי על אירופה, שאמרו שרים בממשלתם ונשיא ארה”ב דונלד טראמפ, וחשים שלישראל אין צורך ביבשת. ייתכן שאינם מבינים את גודל השבר הטראנס־אטלנטי ואת ההשלכות שיהיו לו על ישראל, אם תיאלץ לבחור צד. הבחירה אינה רק בין הביטחוני לכלכלי. זוהי בחירה ערכית ואסטרטגית – בעד סדר עולמי ליברלי או נגדו.
היחסים בין טראמפ לאירופה הגיעו לשפל המדרגה. אין דרך חזרה. בינואר הוא איים על אירופה בהקשר של גרינלנד, ובמלחמה עם איראן השתלח במדינות היבשת והעליב את מנהיגיהן כל שני וחמישי. 80 שנה של פאקס־אמריקנה, שבהן משני צדי האוקיינוס האטלנטי חלקו ערכים משותפים ומדינות אירופה חסו תחת המטרייה הביטחונית האמריקאית, הן עידן שהסתיים.
אירופה נמצאת בתקופת מעבר מסוכנת: טראמפ מרוקן מתוכן את ברית נאט”ו, והיא מנסה למלא את החלל שנוצר בכוחות משלה. הבנייה של אוטונומיה אסטרטגית אירופית צוברת תאוצה, אבל היא עדיין רחוקה מאוד מהאמריקאית ולאירופה יידרשו כמה שנים למלא את הפער. אירופה עדיין אינה יכולה להקרין עוצמה צבאית הרתעתית חזקה, הן בשל העדר בניין כוח והן בשל הקושי לקבל החלטות ללא ההובלה האמריקאית.
אבל האירופים מבינים שהם לא יכולים להישאר שבויים בין ההחלטות של טראמפ לאלו של משמרות המהפכה באיראן, ועליהם לקדם את “הדרך האירופית”, שעיקרה הוא אמונה בסדר בינלאומי מבוסס כללים. סדר כזה נועד לנהל את הביטחון והסחר הבינלאומיים – ככל שאפשר – באמצעות נורמות, מוסדות ומשא ומתן, להבדיל מסדר המבוסס בעיקר על הפעלת כוח צבאי שמייצר הפרעות, שיבושים, חוסר יציבות וחוסר ודאות. הבנייה של קואליציה רב־לאומית שפועלת לפתיחת מצר הורמוז מאפשרת לאירופה לבדל את עצמה מטראמפ ולהתרחק מגישתו הלוחמנית. כך היא מנסה להחזיק את הסדר העולמי הליברלי, שהולך ונשמט מאחיזתה.
הקואליציה הרב־לאומית בהובלת צרפת ובריטניה ובתמיכת גרמניה, איטליה ורבות נוספות פועלת להבטחת חופש השיט במצר הורמוז. מעל ל־40 מנהיגי מדינות, כולל מאסיה ומהמזרח התיכון, השתתפו בשבוע שעבר בוועידה שעסקה בכך. לכוח יהיה מנדט הגנתי בלבד: ליווי והגנה על ספינות מסחר וניקוי מוקשים, בהתאם לאמנת חוק הים והמשפט הבינלאומי. הוא יוכל לפעול רק לאחר סיום המלחמה, ככוח נייטרלי. יותר מתריסר מדינות הודיעו על נכונותן העקרונית להצטרף לכוח זה כשהתנאים יאפשרו זאת.
בתקופה שבה נראה שהסדר העולמי הליברלי קורס, מצר הורמוז הוא מבחן, ואולי גם אמצעי, לגיבוש פעולה מולטילטרלית שאירופה היא המוקד שלה. מכיוון שקבלת החלטות באיחוד האירופי מחייבת הסכמה פה אחד, אירופה פועלת באמצעות “קואליציית הרוצים”, שמאפשרת לקבל החלטות בקלות רבה יותר. באמצעות הקואליציה משתתפות במאמצים גם בריטניה ונורווגיה, חברות נאט”ו שאינן באיחוד. ייתכן שבסיס הקואליציה האד־הוקית הזאת יהפוך לקבוע.
המניעים של אירופה להקמת הכוח כפולים: כלכליים – הנזק המשמעותי שנגרם לה ולעולם עקב עליית מחירי האנרגיה ופגיעה בשרשראות אספקה של סחורות קריטיות בשל סגירת המצר, ומדיניים־ביטחוניים – ניסיון לצאת מתדמית פסיבית, של צופה מהצד, נעדרת קול ותפקיד, ולבסס את מעמדה כמגינת הסחר והמשפט הבינלאומי. מבחינת אירופה העימות עם איראן הוא משני ביחס לאיום הרוסי. הוא מסיט קשב ומשאבים מאוקראינה, ואף חיזק את רוסיה כלכלית.
מדינות אירופה מאוחדות בעמדתן לגבי איראן, חיזבאללה וחמאס. הן מסכימות כי אסור שאיראן תהיה בעלת נשק גרעיני. הן גם רוצות לרסן את תוכנית הטילים הבליסטיים של איראן באופן ניכר, בייחוד אחרי שהוכח שהטילים האלה יכולים להגיע עמוק למערב אירופה, ולפרק את חיזבאללה וחמאס מנשקם. אבל ההתנהלות של טראמפ ונתניהו מרחיקה מהם את אירופה.
פעולה אירופית להבטחת חופש השיט במצר הורמוז מתכתבת עם דעת הקהל ביבשת, שסולדת מטראמפ. למעלה מ־78% מהגרמנים, הבריטים, האיטלקים והצרפתים מחזיקים בדעה שלילית על טראמפ. בישראל, לעומת זאת, כ־52% מהאזרחים מרוצים מאוד מטראמפ או די מרוצים ממנו.
הדעה השלילית על טראמפ באירופה מתחברת לדעה השלילית על נתניהו – שמהווה נטל מליגה אחרת, ושותף לדרך המלחמה של טראמפ. לכן ג’ורג’יה מלוני, ראשת ממשלת איטליה, בחרה בשבוע שעבר, להשעות את מזכר ההבנות בתחום ההגנה עם ישראל. מלוני מנסה להתקרב לבוחריה, ולא, הם לא מוסלמים. כמו במדינות רבות באירופה, ובעיקר במערבה, גם ממשלות ימין קיצוני מגלות שטראמפ ונתניהו הפכו לנטל פוליטי ונורמטיבי, והן מתמרכזות ומבינות שעתידן באירופה. גם אם בירושלים יאמרו שזה צעד סימבולי ופחות מהותי, הוא עלול ליצור סחף לרעת ישראל בקרב מדינות נוספות, שהרי אם במלוני הימנית נפלה שלהבת, מה יאמרו “אזובי” אירופה?
התפנית של מלוני מתחברת לתזוזה במחנה האירו־סקפטי הפופוליסטי. לפני שבוע אירופה הליברל־דמוקרטית רשמה לעצמה ניצחון: ויקטור אורבן, ראש ממשלת הונגריה ב־16 השנים האחרונות, הובס בבחירות וכך הוסר מקל שתקע את גלגלי החלטות האיחוד האירופי בסוגיית אוקראינה/רוסיה ובהקשר הישראלי. גם שם תמיכתם הגלויה של טראמפ ונתניהו באורבן הפכה לנטל פוליטי.
בעוד ישראלים נוטים לחשוב במונחים של מארס, אל המלחמה, האירופים ממשיכים לחשוב במונחים של צדק, חוק וסדר בינלאומי. הפער הזה משקף שתי תפישות שונות של ביטחון: האחת נשענת על כוח צבאי והשנייה על הסכמים, מוסדות וכללים. העימות במצר הורמוז אינו מקרה ייחודי, אלא ביטוי לשאלה רחבה יותר: האם ביטחון מושג באמצעות כוח בלבד או דרך שילוב של כוח במסגרת הסכמים, כללים ומוסדות.
כשבין נתניהו לטראמפ אין אפילו סדק, הקרע הטראנס־אטלנטי מחייב את ישראל לבחור צד. ארה”ב היא הספקית והשותפה הביטחונית הראשית של ישראל, אך אירופה היא השותפה הכלכלית הראשית. ממשלת ישראל חייבת לחשוב אסטרטגית כשהיא מקצינה ימינה. אסור לה ליצור תלות מוחלטת בטראמפ ולאבד את אדי התמיכה המועטים שנשארו לה באירופה. אסור לנו, הישראלים, לתת לממשלה להשאיר אחריה אדמה פוליטית־מדינית חרוכה.
ממשלת ישראל בחרה לנסות ולפתור כל אתגר בכוח, לעתים תוך רמיסת המשפט הבינלאומי והמוסר היהודי־ישראלי שפעם היה נר לרגלינו. הממשלה בחרה במשיחיות המתנחלים ובאלימות מחבלי הגבעות, חוקקה חוק שלפיו יוטל עונש מוות רק על נאשמים פלסטינים וביחסיה עם אירופה היא מנהלת “דיפלומטיה” דורסנית מתלהמת. כעת שוב כמה מדינות אירופיות העלו דרישה להשעיית הסכם האסוציאציה של ישראל עם האיחוד האירופי. לא ברור שיש מולן מחנה שכנגד. זה אינו האינטרס הישראלי.
פורסם לראשונה ב-הארץ, 23.04.2026
