הנתונים הנאספים בקבוצת המחקר “תמרור פוליטוגרפיה” על עמדות הארגונים היהודיים-אמריקניים בשנים 2020–2026 אינם מספרים סיפור רק על שינוי בשיח. הם מספרים סיפור רחב יותר על התרחקות הולכת וגוברת בין המציאות בשטח לבין המנגנונים הפוליטיים, הקהילתיים והציבוריים שנבנו במשך עשרות שנים כדי לדבר עליה. במרכז הסיפור הזה עומדת השחיקה במעמדו של פתרון שתי המדינות. הוא עדיין מוזכר, לעיתים אף בכנות, אך אצל רוב הארגונים הוא כבר אינו משמש עוגן מארגן, אלא יותר סימן דרך היסטורי. משהו שממשיכים להכיר בו, אך פחות ופחות פועלים מתוכו.
במשך שנים פתרון שתי המדינות היה המכנה המשותף הנוח של הזרם המרכזי היהודי-אמריקני. הוא אפשר לתמוך בישראל, להסתייג מהכיבוש, להאמין בתהליך מדיני ולהימנע מהכרעה קשה מדי בין נאמנות לזהות היהודית לבין מחויבות לערכים ליברליים. אלא שהמציאות אינה עומדת במקום. התרחבות ההתנחלויות, היחלשות הרשות הפלסטינית, התבססות חמאס, ההקצנה במערכת הפוליטית הישראלית והמלחמה שאחרי 7 באוקטובר הפכו את הנוסחה הזו לשברירית בהרבה.
הנתונים משקפים זאת היטב. איפא”ק, הליגה נגד השמצה והוועד היהודי-אמריקני כמעט אינם נוטשים רשמית את פתרון שתי המדינות, אך גם אינם מציבים אותו במרכז. במקום זאת מתחזק אצלם שיח של ביטחון, ערכים משותפים, אינטרסים אסטרטגיים וביקורת על חמאס והרשות הפלסטינית. זהו מעבר ברור משפה מדינית לשפה מגננתית. לא עוד דיון בשאלה כיצד מסיימים את הסכסוך, אלא כיצד שומרים על ישראל, מגינים על הלגיטימציה שלה ומנהלים את הנזק התדמיתי והפוליטי שנוצר סביב המדיניות שלה.
איפא”ק מייצגת את הקו הברור ביותר של המגמה הזו. בשנים הראשונות שנבדקו עוד הופיעו אצלה התייחסויות לפתרון שתי המדינות, אך לאחר מכן הן כמעט נעלמו. במקומן מופיע דגש גובר על אינטרסים משותפים, ביטחון והגנה על ישראל מפני ביקורת. אין כמעט ביקורת על ישראל ואין תמיכה בסנקציות. זהו שיח נאמנות קלאסי: ישראל תחילה, המציאות המדינית אחר כך, אם בכלל.
גם הליגה נגד השמצה והוועד היהודי-אמריקני נעים באותו כיוון, גם אם מתוך נקודות מוצא שונות. אצלם הדגש הוא פחות לוביסטי ויותר ערכי-קהילתי: אנטישמיות, לגיטימציה, יחסי ישראל-ארצות הברית והצורך להגן על ישראל בזירה הציבורית. אלא שגם כאן ניכר צמצום של השיח המדיני. פתרון שתי המדינות קיים, אבל אינו מניע את סדר היום. ביקורת על ישראל כמעט אינה קיימת. הסנקציות, ככלי מדיני, כמעט מחוץ לתחום.
מנגד, ג’יי סטריט ו-IPF ממשיכים לייצג קו מדיני מובהק יותר. ג’יי סטריט בולט במיוחד בהיקף ההתייחסויות לפתרון שתי המדינות, בביקורת על מדיניות ישראל ולעיתים גם בתמיכה בכלי לחץ מדיניים. זהו הארגון שמוכן לומר בקול שהמשך השליטה הישראלית בפלסטינים אינו רק בעיה מוסרית, אלא גם איום אסטרטגי על עתידה של ישראל. IPF ממוקד יותר, מתון יותר, אך גם הוא שומר על עמוד שדרה מדיני ברור: שתי מדינות, שיפור המשילות הפלסטינית והתמודדות עם המציאות במקום הסתתרות מאחורי סיסמאות.
הפער בין הארגונים מלמד על תהליך עומק ביהדות ארצות הברית. השאלה כבר אינה רק מי תומך בישראל, אלא באיזו ישראל הוא מוכן לתמוך. ישראל דמוקרטית, החותרת להסדר מדיני ולגבול מוכר, או ישראל של שליטה מתמשכת, סיפוח זוחל והעדפת ניהול הסכסוך על פני פתרונו. ככל שממשלות ישראל, ובעיקר הממשלה הנוכחית, מרחיקות את ישראל מחזון שתי המדינות, כך הארגונים היהודיים-אמריקניים נדרשים לבחור בין נאמנות אוטומטית לבין נאמנות ביקורתית. חלקם בוחרים להגן. חלקם בוחרים להזהיר.
לאחר 2023 נרשמת עלייה חדה בהיקף ההתבטאויות של הארגונים, אך לא בהכרח בהירות מדינית גדולה יותר. להפך: המלחמה חיזקה את השיח הביטחוני, אך החלישה עוד יותר את הדיון הפוליטי על היום שאחרי. זהו הכשל המרכזי. מי שמדבר רק על ביטחון בלי לדבר על סיום השליטה, מדבר על ניהול מתמשך של אותה בעיה. מי שמדבר רק על חמאס בלי לדבר על הרשות הפלסטינית, ההתנחלויות והחלופה המדינית, משאיר את הציבור עם פחדים, אבל בלי אסטרטגיה.
בסופו של דבר, הנתונים מצביעים על מעבר משיח של פתרון לשיח של ניהול משבר. פתרון שתי המדינות אינו מת, אך הוא נדחק לשוליים אצל רוב הארגונים. אם המגמה הזו תימשך, יהדות ארצות הברית לא תאבד רק כלי מדיני; היא תאבד את היכולת להבחין בין תמיכה בישראל לבין תמיכה במדיניות שמרחיקה אותה מהאפשרות להיות מדינה יהודית ודמוקרטית. זו כבר אינה מחלוקת טקטית. זו שאלת היסוד.
פורסם לראשונה ב-JOKOPOST, 10.05.2026
