בעוד שממשלת ישראל, בהובלת בנימין נתניהו, נושאת את עיניה לעבר טהראן ומשתעשעת באשליות של “מזרח תיכון חדש” והגמוניה אזורית, קהיר נותרת נטועה היטב בקרקע המציאות הגיאו-פוליטית והדמוגרפית. בחינה מדוקדקת של מדיניות מצרים ברבעון הראשון של שנת 2026 חושפת אמת נוקבת: ישראל לא תוכל לעקוף את הסוגיה הפלסטינית באמצעות הרפתקאות אזוריות ומלחמות יזומות.
על אף ההסלמה הדרמטית במפרץ, שהגיעה לשיאה עם ההתקפה האווירית הישראלית על טהראן והרג המנהיג העליון ח’אמנאי ב-28 בפברואר, ההנהגה המצרית – הנשיא עבד אלפתאח אל-סיסי, שר החוץ בדר עבד אלעאטי ושר ההסברה דיאא רשוואן – המשיכה להציב את רצועת עזה בראש סדר העדיפויות הדיפלומטי והאזורי שלה. בראייה המצרית, כפי שביטא זאת רשוואן בפומבי כבר ב-9 בינואר, ממשלת נתניהו דוחפת במכוון לעימות אמריקני-איראני ופונה לסוגיות אזוריות בדיוק כדי לעכב את המעבר לשלב השני של תוכנית טראמפ ולהתחמק מפתרון מדיני.
ישראל, כדרכה, מנסה להשכיח מהציבור את הישג הפסקת האש של פסגת שארם א-שייח’ מאוקטובר 2025, אך מצרים נחושה לממש את השלב השני של תוכנית טראמפ. שלב זה מחייב נסיגה ישראלית מלאה מהרצועה, מניעת כיבוש והכנסת סיוע הומניטרי נרחב לצד כוח ייצוב בין-לאומי זמני. ההתעקשות המצרית על הרחבת הסיוע ההומניטרי הפכה קריטית אף יותר בחורף, והובילה להשקת קמפיין התרומות “צידת הכבוד ממצרים לעזה” ואף לגיוס תשומת הלב של הקהילה הבין-לאומית באמצעות ביקור מתוקשר של אנג’לינה ג’ולי באל-עריש בראשית ינואר.
בינואר 2026 רשמה קהיר הישג אסטרטגי נוסף שנועד לחסום את תוכניות הסיפוח הזוחל של עזה: הקמתה של “ועדת הטכנוקרטים” הפלסטינית בת 15 החברים לניהול הרצועה, בראשות דר’ עלי שעת’. יחד עם מינויו של ניקולאי מלאדנוב לנציב עליון מטעם מועצת השלום של הנשיא טראמפ ב-17 בינואר, מצרים מקבעת למעשה את המעורבות של הרשות הפלסטינית בעזה, בניגוד מוחלט למדיניות הישראלית. המצרים מבינים היטב כי ללא גוף זה, ישראל תשאף להמשיך לשלוט על כ-50 אחוז משטח הרצועה ולחלקה – תרחיש שמצרים הגדירה פומבית כקו אדום. יתרה מכך, התעקשותה של קהיר על כך שפיילוט פתיחת מעבר רפיח ב-1 בפברואר יחל לפעול רק בתנאי שייפתחו שני הכיוונים, נועדה להבטיח שישראל לא תנצל את המעבר להגירה כפויה של פלסטינים לתוך חצי האי סיני.
בזמן שתשומת הלב העולמית נדדה למלחמה במפרץ, ממשלת ישראל ניצלה את שעת הכושר כדי להאיץ את מהלכי העמקת הכיבוש והסיפוח בגדה המערבית. אולם הרדאר המצרי קלט כל תזוזה בשטח. הנתונים המספריים משקפים מציאות מדינית מסוכנת עבור ישראל: ההתייחסות המצרית לנעשה בגדה המערבית, המנוטרת על ידי קבוצת המחקר “תמרור-פוליטוגרפיה”, זינקה מ-12 אזכורים בלבד ברבעון האחרון של 2025 ללא פחות מ-72 אזכורים ברבעון הראשון של 2026. משרד החוץ המצרי פרסם שורת גינויים חריפים: ב-9 בפברואר נגד הרחבת הסיפוח והשתלטות על נכסים, ב-17 בפברואר נגד שינוי אופן רישום הקרקעות וב-19 בפברואר נגד החלטות הריבונות וביסוס ההתנחלויות. כשהשגריר האמריקני בישראל מייק האקבי ציין ב-21 בפברואר כי “זה יהיה בסדר” אם ישראל תשתלט על שטחים “מהנילוס לנהר הפרת”, הדבר רק אימת את החששות המצרים מפני שאיפות ההתפשטות של ממשלת הימין. קהיר רואה במהלך הישראלי הכולל – סיפוח מנהלי, העלמת עין מאלימות מתנחלים שיטתית, שגונתה על ידי מצרים ב-8, 22 ו-24 במרץ, וחוק עונש המוות למחבלים שעבר בכנסת ב-30 במרץ – מסע הרס שנועד לחסל את חזון שתי המדינות ולנתק את הרצף המנהלי בין הגדה לרצועה.
השתיקה הפומבית של מצרים בנוגע להסכם השלום מהדהדת היטב. לאורך כל הרבעון הנסקר לא נרשמה ולו התייחסות אחת של הנשיא א-סיסי או שר החוץ לבחירה האסטרטגית בשלום עם ישראל. במקום זאת, מצרים רואה בישראל גורם המנסה לעצב מחדש את האזור תחת הגמוניה ישראלית דרך סומלילנד, סוריה ולבנון. מנגד, הצהרתו של נתניהו בוועדת החוץ והביטחון ב-5 בפברואר על הצורך במעקב אחר התעצמות צבא מצרים, מוכיחה עד כמה עמוק וחמור הניתוק המדיני בירושלים.
ממשלת ישראל חייבת להתעורר מהזיותיה. הממשל בקהיר מבין שאי אפשר לכונן ביטחון ויציבות במזרח התיכון תוך מחיקת העם הפלסטיני. ההתעקשות המצרית על פתרון שתי המדינות – נושא שזכה ל-72 התייחסויות ברבעון הנוכחי – איננה מס שפתיים. המשך הכשלת השלב השני של תוכנית טראמפ והעמקת הסיפוח דה-פקטו בגדה המערבית לא יביאו את ישראל ל”ניצחון מוחלט”, אלא יובילו אותה להתנגשות חזיתית עם המציאות הדמוגרפית ועם משענת היציבות המרכזית של העולם הערבי.
פורסם לראשונה ב-JOKOPOST, 20.05.2026
