בחודשים האחרונים התברר שוב כי הסכסוך הישראלי-פלסטיני אינו יורד מסדר היום הבינלאומי והאזורי, גם כאשר תשומת הלב נמשכת לאיראן, למלחמות אזוריות, למשברים כלכליים ולערעור היחסים בין ארה”ב לאירופה. הסכסוך פשוט משנה צורה. מעזה ההומניטרית הוא עובר אל הגדה המשפטית-טריטוריאלית; מירושלים הדתית הוא חוזר אל שאלת הריבונות; ומהבטחות כלליות ל”יום שאחרי” הוא שב אל שאלת היסוד שישראל מנסה לעקוף כבר שנים: האם יש אופק מדיני ממשי למדינה פלסטינית, או שמא מדובר רק בניהול מתוחכם יותר של שליטה ישראלית.
שני הדו”חות הרבעוניים של תמרור־פוליטוגרפיה – האחד על מדינות האזור, והשני על ארה”ב, האיחוד האירופי, האו”ם ומדינות אירופה המרכזיות – מציירים תמונה מורכבת אך ברורה. אין עוד “עמדה בינלאומית” אחת כלפי ישראל והסכסוך. יש מערכת מפוצלת של שחקנים, שכל אחד מהם משתמש באותה סוגיה למטרה אחרת: ייצוב עזה, מניעת סיפוח, הגנה על ריבונות, שימור הסדר הבינלאומי, תחרות על הנהגה אזורית, דה-לגיטימציה של ישראל, או התחמקות אמריקאית מעוד תיק מדיני שאין בו רווח פוליטי מיידי. אבל בתוך הפיצול הזה בולט מכנה משותף מרכזי: כמעט כל השחקנים מזהים כי המהלכים הישראליים האחרונים בגדה ובירושלים אינם עוד “ניהול סכסוך”, אלא ניסיון מודע לעצב מחדש את המציאות המדינית והמשפטית באופן שיחסל את פתרון שתי המדינות.
נקודת המפנה הראשונה של הרבעון היא המעבר ההדרגתי מעזה לגדה. בתחילת השנה עמדו במרכז המאמצים הבינלאומיים ייצוב הפסקת האש בעזה, הקמת ועדת הטכנוקרטים, הכנסת סיוע הומניטרי, שיקום הרצועה ובחינת האפשרות להציב כוח ייצוב בינלאומי. מהלכים אלה היו המשך ישיר לתוכנית טראמפ ולעיגונה בהחלטת מועצת הביטחון 2803. אולם בפברואר ובמרץ השתנה מוקד השיח. החלטות ממשלת ישראל ביחס לרישום קרקעות, הרחבת השליטה בגדה, ההתנחלויות, הסיפוח הזוחל והמגבלות שהוטלו בהר הבית/אל־אקצא יצרו התכנסות ביקורתית מחודשת של המדינות הערביות, טורקיה, גורמים אסלאמיים, האיחוד האירופי ומדינות אירופה המרכזיות.
מצרים וירדן ממחישות היטב את השינוי הזה בדינמיקה האזורית. מצרים המשיכה למצב עצמה כמתווכת המרכזית בזירת עזה, אך במקביל הרחיבה את עיסוקה הדיפלומטי לגדה ולצעדים ישראליים שנתפסו כפגיעה ישירה בפתרון שתי המדינות. מבחינת קהיר, ניהול עזה אינו אמור להפוך למסלול עוקף מדינה פלסטינית, אלא להוות שלב מעבר שיחזיר את הרשות הפלסטינית ויבטיח את אחדות הגדה והרצועה. ירדן הלכה צעד נוסף קדימה: בינואר היא עסקה בעיקר בעזה ובהיבטים הומניטריים; בפברואר עבר מרכז הכובד שלה לגדה; ובמרץ, עם התגברות העימות מול איראן וחודש הרמדאן, נוסף החשש מפגיעה בסטטוס קוו באל־אקצא ומהסלמה ישראלית בחסות המשבר האזורי. מבחינת עמאן, סיפוח, הפקעת קרקעות, הרחבת התנחלויות וערעור הכלכלה הפלסטינית אינם רק פגיעה בפלסטינים, אלא הם איום על ביטחונה הלאומי של ירדן.
גם התנהלותן של סעודיה, איחוד האמירויות ובחריין מלמדת כי הנורמליזציה אינה מוחקת את הסוגיה הפלסטינית מסדר היום. ריאד שמרה על המסגרת המוכרת של פתרון שתי המדינות וגבולות 1967, אך החריפה את השיח נגד מהלכי הסיפוח הישראלי. איחוד האמירויות ובחריין – אף שאינן מובילות את הקו הביקורתי – הצטרפו לגינויים בכל הנוגע לגדה, לירושלים ולאל־אקצא. המשמעות ברורה: מדינות הסכמי אברהם מוכנות לנהל קשרים עם ישראל, אך לא לשלם את מחיר הפיכתה של הגדה למרחב סיפוח קבוע.
לעומתן, טורקיה היא מקרה אחר לחלוטין. היא אינה מסתפקת בביקורת מדינית. ברבעון זה היא עברה לעמדה לעומתית־אקטיבית הכוללת דה-לגיטימציה חריפה של ישראל, שימוש עקבי בטענות בדבר “רצח עם”, קריאות פומביות להטלת סנקציות, תמיכה מוצהרת בפלסטינים ובחמאס, ונכונות להשתלב במנגנון בינלאומי או אף צבאי בעזה. אנקרה מציגה את ישראל לא רק כשחקן בסכסוך הישראלי־פלסטיני, אלא כאיום אזורי רחב המערער יציבות בסוריה, בלבנון, באיראן, בעזה, בגדה ובקרן אפריקה. בכך היא הופכת את הסוגיה הפלסטינית למנוף אידיאולוגי ודיפלומטי במאבקה על הנהגה מוסלמית אזורית.
איראן, לעומת זאת, מציגה פרדוקס. מבחינה אידיאולוגית, אין שינוי בעוינותה לישראל: שלילת קיומה, תמיכה ב”חזית ההתנגדות” והתנגדות להסדרים מדיניים הנתפסים ככפויים על הפלסטינים. אך בפועל, הסוגיה הפלסטינית נדחקה כמעט לחלוטין מסדר היום האיראני. המחאות הפנימיות, הדיכוי האלים, ההסלמה מול ארה”ב וישראל ומבצע “שאגת הארי” הסיטו את מרכז הכובד של הממשל האיראני מן הפלסטינים אל הישרדות המשטר והעימות הישיר. ממצא חשוב זה מדגיש כי לא כל מי שמניף את פלסטין כדגל אכן מציב אותה בראש סדר העדיפויות.
במערכת הבינלאומית הרחבה ניכרת חלוקה אחרת. ארה”ב, תחת ממשל טראמפ, נטשה כמעט לחלוטין את העיסוק המדיני הממשי בסוגיה הפלסטינית. המלחמה באיראן דחקה את עזה, הגדה וההסדר העתידי לשוליים. מעבר למס שפתיים על “מועצת השלום” ועל פירוק חמאס מנשקו, לא נרשמה מעורבות אמריקאית משמעותית. בהיעדר מדיניות סדורה לגדה או התמודדות עם הסיפוח הזוחל, ובהיעדר ניסיון רציני לחבר בין עזה לבין הסדר מדיני כולל, הממשל הנוכחי מתגלה כמערכת תזזיתית המנהלת מדיניות חוץ אישית ועסקית, הרואה בסכסוך הישראלי-פלסטיני מטרד שמוטב להרחיק משולחן העבודה.
מנגד, העמדה האירופית נותרה עקבית ומבוססת על מחויבות לפתרון שתי המדינות, פירוק חמאס מנשקו, החזרת הרשות הפלסטינית לעזה, התנגדות לסיפוח דה־פקטו בגדה, תמיכה בשיקום עזה במסגרת המשפט והמוסדות הבינלאומיים והמשך סיוע הומניטרי. אך הפער בין עמדתה לבין יכולת הפעולה המעשית שלה נותר עמוק. האיחוד האירופי שואף להיכנס לארכיטקטורת “היום שאחרי” בעזה באמצעות שיקום הרצועה, בניית מוסדות, הרחבת סמכויותיהן של EUBAM Rafah ו־EUPOL COPPS והכשרת כוחות פלסטיניים, אך הוא תלוי באישור של ישראל וארה”ב ובשחקנים נוספים. באותה עת, הביקורת של האיחוד האירופי על המדיניות בגדה החריפה באופן חסר תקדים, וצעדים כגון רישום קרקעות באזור E1, הרחבת התנחלויות ואלימות מתנחלים נתפסים באירופה כסיפוח דה־פקטו וכפגיעה ישירה בפתרון שתי המדינות.
גם בתוך אירופה ניכרים הבדלי גישות: גרמניה ממשיכה לאזן בין ביקורת גוברת על ישראל לבין שימור יחסים קרובים ורגישות ביטחונית. אך החלטתה שלא להתערב לטובת ישראל בתיק דרום אפריקה בבית הדין הבינלאומי לצדק מסמנת גבול חדש בזהירות הגרמנית. צרפת נותרה השחקן היוזם ביותר מבחינה מדינית, אך השפעתה נשחקת אל מול המסגרת האמריקאית. בריטניה הורידה פרופיל – יש ירידה במספר ההצהרות ובמעורבות המדינית. האו”ם, מצידו, אינו מנוע מדיני אלא עוגן נורמטיבי: החלטה 2803, אונר”א, ICJ ו־ICC הם המסגרת שבתוכה אירופה ממשיכה להגן על הסדר הבינלאומי מבוסס הכללים, גם מול ממשל אמריקאי המערער אותו.
המסקנה המדינית העולה ממצב דברים זה צריכה להטריד מאוד את ישראל. העולם אומנם אינו מאוחד נגדה, אבל הוא גם אינו קונה עוד את ההבחנה המלאכותית בין “ניהול ביטחוני” לבין סיפוח בפועל. ארה”ב עסוקה באיראן ובעצמה; אירופה ביקורתית אך מוגבלת; האזור מפוצל אך ערני; וטורקיה מנצלת את החלל שאיראן משאירה. בתוך כל אלה, ישראל מצליחה אולי להרחיב את חופש הפעולה שלה בטווח הקצר, בעיקר בגדה, אך היא עושה זאת במחיר שחיקה גוברת בלגיטימציה הבינלאומית והאזורית של מדיניותה.
מי שמבקש להבין את הדינמיקה של החודשים הראשונים של שנת 2026 צריך לראות בה תמרור אזהרה ברור: הסוגיה הפלסטינית לא נעלמה. היא חזרה מן הדלת האחורית של הקרקעות, ההתנחלויות, אל־אקצא והמשפט הבינלאומי. ישראל יכולה להמשיך לטעון ש”אין פרטנר” או שאין זמן ושאין נסיבות. אבל הקהילה הבינלאומית והמערכת האזורית מתחילות לזהות את מה שהמציאות בשטח כבר אומרת מזמן: בלי אופק מדיני ממשי, אין “ניהול סכסוך”. יש רק העמקת שליטה, התנגשות מתקרבת, ואובדן הדרגתי של הלגיטימציה שעליה נשענה ישראל במשך עשורים.
פורסם לראשונה ב-JOKOPOST, 09.06.2026
