המשפט “לך בעקבות הכסף” אינו רק שיטה לאיתור מקורות מימון של ארגוני טרור, אלא גם דרך יעילה להבין את מדיניותה של ממשלת ישראל כלפי הרשויות היהודיות ביהודה ושומרון. בחינת נתוני הרשויות לשנת 2024, כפי שפרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מלמדת כי באיו”ש לא קיים דגם תקציבי אחיד. כדי להימנע מהשוואות מטעות ומכלילות יש לבחון כל סוג רשות בנפרד: עיריות מול כלל העיריות בישראל, מועצות מקומיות מול מקבילותיהן, ומועצות אזוריות מול כלל המועצות האזוריות.
באיו”ש פועלות כיום 24 רשויות: ארבע עיריות, 14 מועצות מקומיות ושש מועצות אזוריות. תמונת המצב התקציבית הכוללת מורכבת, אך המגמה ברורה. העיריות מציגות הכנסות נמוכות יחסית לנפש ובסיס הכנסות עצמיות חלש; המועצות המקומיות נהנות מיתרון תקציבי יחסי לעומת כלל המועצות המקומיות בישראל; והמועצות האזוריות זוכות להשתתפות ממשלתית גבוהה במיוחד, בעיקר במסגרת התקציב הבלתי רגיל, המיועד לפיתוח, לתשתיות ולמבני ציבור.
בארבע העיריות – אריאל, ביתר עילית, מודיעין עילית ומעלה אדומים – התגוררו בסוף שנת 2024 כ־219 אלף תושבים, שהם 2.9 אחוזים מאוכלוסיית העיריות בישראל. אף על פי כן, חלקן בסך התקבולים של כלל העיריות היה 1.9 אחוזים בלבד, חלקן בהכנסות העצמיות עמד על 1.4 אחוזים, וחלקן בהכנסות מארנונה עמד על 1.1 אחוזים בלבד. נתונים אלה מעידים על בסיס כלכלי מקומי חלש, הנובע במידה רבה ממשקלן הדמוגרפי המכריע של ביתר עילית ומודיעין עילית, שתי ערים חרדיות המאופיינות בהכנסות עצמיות נמוכות ובארנונה עסקית מצומצמת.
פער זה מתורגם ישירות לנתונים לנפש: ההכנסה לנפש בתקציב הרגיל של עיריות באיו”ש עמדה על 6,704 ש”ח, בהשוואה ל-9,796 ש”ח בכלל העיריות בישראל, בעוד שההוצאה לנפש עמדה על 6,728 ש”ח, לעומת 9,830 ש”ח בממוצע הארצי. כלומר, העיריות באיו”ש מתנהלות ברמת הכנסה והוצאה הנמוכה בכשליש מהממוצע העירוני הארצי. השתתפות הממשלה בתקציב הרגיל, לעומת זאת, כמעט תואמת את חלקן באוכלוסייה, ובתקציב הבלתי רגיל היא מעט גבוהה ממנו. לכן אין כאן עדות להעדפה ממשלתית כוללת, אלא בעיקר לחולשה עצמית ולתלות בתקציבים ממשלתיים.
במועצות המקומיות התמונה שונה. ב-14 המועצות המקומיות באיו”ש התגוררו כ־115 אלף תושבים, שהם 8.4 אחוזים מאוכלוסיית המועצות המקומיות בישראל. חלקן מסך התקבולים עמד על 10.2 אחוזים, חלקן בהכנסות הממשלה בתקציב הרגיל עמד על 9.7 אחוזים, וחלקן בהשתתפות הממשלה בתקציב הבלתי רגיל הגיע ל-10.6 אחוזים. גם הכנסותיהן העצמיות גבוהות מחלקן היחסי באוכלוסייה.
היתרון התקציבי בולט במיוחד בחישוב לנפש. ההכנסה לנפש בתקציב הרגיל במועצות המקומיות עמדה על 10,363 ש”ח, לעומת 8,368 ש”ח בכלל המועצות המקומיות בישראל. ההוצאה לנפש עמדה על 10,592 ש”ח, לעומת 8,503 ש”ח. מדובר ביתרון של כרבע לעומת הממוצע הארצי של אותו סוג רשות. עם זאת, היתרון אינו נובע מסעיף אחד, אלא משילוב של הכנסות עצמיות, תקבולים והעברות ממשלתיות.
הממצא הבולט ביותר מופיע בבחינת נתוניהן של שש המועצות האזוריות באיו”ש: גוש עציון, הר חברון, מגילות ים המלח, מטה בנימין, ערבות הירדן ושומרון. בסוף שנת 2024 התגוררו בהן כ־180 אלף תושבים, שהם 17.2 אחוזים מאוכלוסיית המועצות האזוריות בישראל. חלקן מסך התקבולים היה 16.5 אחוזים בלבד, אך חלקן בהכנסות הממשלה בתקציב הרגיל הגיע ל־22.4 אחוזים, וחלקן בהשתתפות הממשלה בתקציב הבלתי רגיל הגיע ל־29.7 אחוזים. כלומר, הן מחזיקות פחות מחמישית מכלל אוכלוסיית המועצות האזוריות, אך מקבלות כמעט שליש מתקציבי הפיתוח הממשלתיים.
נתון זה עומד בלב הדיון. התקציב הבלתי רגיל הוא הצינור שבאמצעותו מדיניות הופכת לכבישים, לתשתיות, למבני ציבור, למאחזים ולחוות. חלקן של המועצות האזוריות באיו”ש בתקציב זה גבוה פי 1.72 מחלקן באוכלוסייה. אין מדובר בסטייה שולית, אלא בדפוס הקצאה ממשלתי בעל משמעות מדינית ומרחבית.
בה בעת, הכנסותיהן העצמיות של מועצות אלה חלשות. חלקן בהכנסות העצמיות של כלל המועצות האזוריות הוא 9.5 אחוזים בלבד, וחלקן בהכנסות מארנונה עומד על 9.1 אחוזים. ההכנסה לנפש בתקציב הרגיל אף נמוכה מעט מהממוצע הארצי של המועצות האזוריות. המשמעות ברורה: אין כאן עוצמה כלכלית מקומית, אלא תלות ממשלתית גבוהה.
הפער בין סוגי הרשויות מלמד גם שההעדפה הפוליטית אינה מתחלקת באופן שווה בין כלל האוכלוסייה היהודית באיו”ש. העיריות, שבהן מרוכזת אוכלוסייה חרדית וחילונית גדולה, אינן מוקד ההשקעה העיקרי. לעומתן, ארבע המועצות האזוריות הדתיות־לאומיות מנהלות את רוב היישובים, המאחזים והחוות, ולכן ממלאות תפקיד מרכזי במאמץ להרחיב את השליטה הישראלית בשטחי C ולצמצם את המרחב הפלסטיני.
באמצעות התקציב הבלתי רגיל הממשלה לא רק מספקת שירותים לתושבים קיימים, אלא מעצבת מציאות עתידית: היא מממנת פריסה מרחבית יקרה, מחזקת יישובים מבודדים ומייצרת תשתית שתכביד על כל ניסיון להסדר מדיני. לפיכך, הדיון בתקציבי הרשויות אינו דיון מוניציפלי צר. הוא חושף את סדר העדיפויות הלאומי ואת הפער בין המדיניות המוצהרת במונחים מנהליים לבין מהלכים המשנים בפועל את פני השטח, ללא דיון ציבורי מספק בשאלת המחיר הכלכלי, המשפטי והמדיני.
המסקנה היא שכדי להבין את מפת המציאות באיו”ש, אין די בשאלה כמה כסף מקבלות הרשויות, אלא מאין הוא מגיע, לאיזה סוג רשות ובאיזה סעיף. העיריות חלשות יחסית; המועצות המקומיות נהנות מיתרון; והמועצות האזוריות זוכות להעדפה ממשלתית מובהקת בתקציבי הפיתוח. כך נחשפת מדיניות הממשלה במספרים: פחות יכולת עצמית, יותר מימון ממשלתי, ובעיקר השקעות נרחבות באזור שאינו מצוי בריבונות ישראל, באמצעות תשתיות, כבישים, מאחזים, חוות והטבות.
פורסם לראשונה ב-JOKOPOST, 26.07.2026
