במרכז הסכסוך הישראלי־פלסטיני צומחת בשנים האחרונות מגמה מסוכנת: חוגים פונדמנטליסטיים, יהודיים ופלסטיניים כאחד, מנסים לשרטט את הסכסוך לא כמאבק לאומי אלא כמלחמה דתית. הם שולפים פסוקים מן התנ”ך ומן הקוראן כדי להעניק הצדקה תיאולוגית למעשי אלימות, המוגדרים במפורש על ידי המשפט הבינלאומי כפשעים.
בכך הם מבקשים להסיג את החברה שלנו מאות שנים אחורה, לעולם שבו השמדת עמים וביזה הוצגו כהוראה אלוהית, במקום להכיר בכך שהאנושות ניסחה במאה העשרים נורמות מחייבות המגנות על חיי אדם ומוקיעות את האלימות.
התנ”ך אינו מסתיר את ציוויו: “לֹא תְחַיֶּה כָּל־נְשָׁמָה. כִּי הַחֲרֵם תַּחֲרִימֵם” (דברים כ, טז–יז). ביריחו, כך מספר ספר יהושע, “וַיַּחֲרִימוּ אֶת־כָּל אֲשֶׁר בָּעִיר מֵאִישׁ וְעַד־אִשָּׁה מִנַּעַר וְעַד־זָקֵן” (ו, כא). הצו לשאול בנוגע לעמלק אף מחמיר: “וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד־אִשָּׁה, מֵעוֹלֵל וְעַד־יוֹנֵק” (שמואל א טו, ג). גם משה מצווה על חייליו אחרי מלחמת מדיין: “וְעַתָּה הִרְגוּ כָּל זָכָר בַּטָּף וְכָל אִשָּׁה יֹדַעַת אִיש” (במדבר לא, יז).
פסוקים אלה מציבים את השמדת העם כאידיאל דתי. הקוראן מצדו מתאר תמונה אחרת, אך גם בה יש לגיטימציה לשפיכות דמים. מצד אחד נכתבה אזהרה מפני חציית גבולות המוסר: “נלחמו באשר נלחמים בכם, וְאַל תַּעְתַּדּוּ” (סורת אל־בקרה 2:190). מצד שני הוא מתאר אירועים כמו חיסול שבט בני קורייזה במדינה: “והשליך פחד בלבם: קבוצה הרגתם וקבוצה לקחתם בשבי” (סורת אל־אחזאב 33:26).
המסר ברור: בשני הספרים הקדושים, אלימות טוטלית נתפסת כתגובה אפשרית ואף מוצדקת. לעומתם, המשפט הבינלאומי המודרני נוקט קו הפוך: אמנת מניעת וענישת פשע רצח עם (1948) קובעת בסעיף II: “רצח עם פירושו… מעשים שנעשו מתוך כוונה להשמיד, כולו או מקצתו, קבוצה לאומית, אתנית, גזעית או דתית”. כלומר, מה שהוצג כמעלה דתית הוא כיום הפשע החמור ביותר שיכול לעמוד בפני בית דין בינלאומי.
גם ביחס לביזה, התנ”ך אינו מותיר מקום לספק: “רַק הַנָּשִׁים וְהַטַּף וְהַבְּהֵמָה… כׇּל שְׁלָלָהּ תָּבֹז לָךְ” (דברים כ, יד). ספר במדבר מתאר בפירוט את חלוקת השלל ממדיין, ויהושע מציין כי הכסף והזהב נמסרו לאוצר בית ה’ (ו, יט–כד). לעיתים, החטא היה דווקא בכך שחיילים נטלו שלל בניגוד לצו החרם, כפי שנאמר לשאול: “ויעט אל־השלל” (שמ”א טו, יט).
הקוראן אינו שולל את רעיון השלל אלא מסדירו: “ישאלוך על השלל; אמור: השלל לאל ולא־שליחו” (סורת אל־אנפאל 8:1). “חֻמְשׁוֹ לאלוהים, לשליח, לקרוביו ולעניים” (8:41). גם בסורת אל־חַשׁר (59:7) נאמר כי השלל יופנה לטובת הציבור, כדי “שלא יהיה נחלת העשירים בלבד”. מול גישות אלה, הנורמות המודרניות קובעות איסור גורף: סעיף 47 לתקנות האג (1907) קובע: “הביזה אסורה באופן רשמי”, ואמנת ז’נבה הרביעית (1949), סעיף 33, חוזרת ואוסרת: “ביזה אסורה”. אמנת רומא (1998) אף הופכת ביזה לעבירה פלילית אישית בסעיף 8(2)(b)(xvi).
השבויים מהווים נקודת מבחן נוספת. במקרא הם לעיתים נרצחים, כפי שראינו בציווי על עמלק ובמלחמת מדיין, ולעיתים נלקחים כשלל מותר, כפי שמתיר ספר דברים: “רַק הַנָּשִׁים וְהַטַּף… תָּבֹז לָךְ” (כ, יד).
הקוראן מדגיש נורמה אחרת: “כאשר תפגשו את הכופרים – הכו בצוואריהם… ואחר כך אסרו אותם; ואז או שחררו בחסד או בפדיון” (סורת מוחמד 47:4). במילים אחרות, שבוי זכאי לשחרור, אם בחינם ואם תמורת פדיון. המשפט הבינלאומי מנסח זאת כמחויבות: אמנת ז’נבה השלישית (1949) מבטיחה זכויות מלאות לשבויי מלחמה, ובאמנת רומא (סעיף 8(2)(a)(vi)) נקבע כי הריגת שבוי היא פשע מלחמה.
נושא הרכוש מחדד שוב את הפער. ביריחו, נאמר: “וְהָעִיר שָׂרְפוּ בָאֵשׁ וְכֹל אֲשֶׁר בָּהּ” (יהושע ו, כד). השמדת רכוש הייתה חלק מצו החרם. בקוראן לא קיימת הוראה גורפת, אך נכסי אויב הוגדרו כפַיְא’, המיועדים לצורכי הכלל (סורת אל־חַשׁר 59:7). המשפט המודרני שולל זאת לחלוטין: “כל השמדה של רכוש… אסורה” (אמנת ז’נבה הרביעית, סעיף 53), אלא אם קיימת הכרחיות צבאית, והאג (1907) אוסרת במפורש השמדת רכוש שלא נדרש. אמנת רומא (סעיף 8(2)(b)(ii)) הופכת הרס רכוש רחב היקף לפשע מלחמה.
והנה הענישה הקולקטיבית: בתנ”ך מדובר בעיקרון מוצהר – החרם מופעל על העם כולו, כולל נשים וילדים. בקוראן אין ציווי פורמלי אך הלחימה מכוונת לעיתים כלפי קהילה שלמה. המשפט הבינלאומי מסמן כאן גבול ברור: סעיף 33 לאמנת ז’נבה הרביעית אוסר על עונשים קולקטיביים; אמנת רומא (סעיף 8(2)(b)(xxiii)) מגדירה אותם כפשע מלחמה.
השימוש בכוח עצמו מייצג אולי את ההבדל העמוק ביותר. במקרא הוא מצווה דתית, חלק מייעודו של עם ישראל. בקוראן – מותר רק במי שנלחם בכם, תוך אזהרה מפני חריגה: “ואל תעברו את הגבול” (בקרה 2:190). ואילו המשפט הבינלאומי המודרני מציב כלל יסוד: סעיף 2(4) למגילת האו”ם אוסר שימוש בכוח, פרט להגנה עצמית (סעיף 51). אמנת רומא (סעיף 7) מגדירה התקפה נרחבת ושיטתית נגד אזרחים כפשע נגד האנושות.
אין זה תיאור תיאורטי בלבד. בתי הדין הבינלאומיים יישמו את הכללים הללו בפועל. במשפטי רואנדה הורשע ז’אן־פול אקאייסו (1998) ברצח עם לאחר שאירגן מתקפות על הטוטסי, ובית הדין קבע כי גם אונס ונזק נפשי מהווים חלק מהשמדה.
במשפטי יוגוסלביה הורשע הגנרל רדיסלב קרסטיץ’ (2001) ברצח עם על חלקו בטבח סרברניצה, שבו נרצחו יותר מ־8,000 מוסלמים. בפרשת Tadić (1997) הורשע נאשם בביזה ובהתקפות על כפרים. בדרפור הוגש כתב אישום נגד נשיא סודן עומר אל־באשיר על פשעי רצח עם וענישה קולקטיבית. ובקונגו הורשע ז’רמן קטנגה (2014) בפשעים נגד האנושות לאחר שהוביל התקפה על אזרחים.
המשמעות ברורה: מה שנכתב במקורות הקדומים כמצווה אלוהית, הפך במשפט המודרני לעבירה חמורה. המעבר חד – מאלוהים המצווה “לֹא תְחַיֶּה כָּל־נְשָׁמָה”, אל הקהילה הבינלאומית הקובעת, כי השמדת עם היא פשע שאין לו צידוק, שעל מדינות ויחידים למנוע ולהעניש. מן המציאות שבה השלל חולק למנצחים, אל איסור מוחלט על ביזה. מהריגת שבויים כחלק מהמלחמה, אל חובה משפטית להגן עליהם.
המאבק הפונדמנטליסטי להציב את פסוקי התנ”ך והקוראן כמצפן פוליטי אינו רק עיוות של הדתות עצמן, אלא גם איום על החברה שלנו. מי שמבקש להחזיר אותנו לנורמות של ביזה והשמדה מבקש לפרק את ההתקדמות האנושית ולהחזיר את האלימות לקדמת הבמה.
דווקא היום, בתוך סכסוך שעדיין גובה מחיר דמים כבד, עלינו להתעקש שהנורמות המחייבות הן אלה של המשפט הבינלאומי. לא חרב שלופה, אלא חוק ברור; לא חרם דתי, אלא זכויות אדם אוניברסליות. בכך טמון ההבדל בין עולם ישן שבו האל מצווה על חורבן, לבין עולם חדש שבו אנו מחויבים להגן על חיי כל אדם כערך עליון.
פורסם לראשונה ב-זמן ישראל, 03.09.2025
